חיילים בוכים בשקט. ועוד כמה דברים.

יומן מלחמה (86 דחיתי את הפרסום עד יום הזיכרון).

יכול להיות שתפגשו בו באוטובוס. הוא ישב ויתבונן בנוף או בסמרטפון, ופתאום משהו שיראה בחוץ או במסך יעורר בו זיכרון מעזה, יציף אותו לפתע בגל של מראות זוועה, של רשמי חושים מועצמים, החקוקים בזיכרון החושי או הרגשי שלו, והוא ידמע, או יפרוץ בבכי, וישב מולכם בחור בן עשרים ושש, בוכה כמו ילד, ואתם לא תבינו על מה, וגם לא תדעו מה לעשות.
אל תתרחקו. אתם יכולים להציע מטפחת, בקבוק מים, או סתם להגיד מצטער/ת שכואב לך. בְּכה כמה שאתה צריך. או: הכול בסדר, בחור. הכול בסדר גמור. אתה בסדר גמור. תבכה עד שייגמר לך.
יכול להיות שתפגשו בו במקום עבודתו, ליד דלפק שירות כלשהו, אם בחנות בגדים, בגלידריה או בבית קפה. הוא עובד כקופאי או כבריסטה, ואמנם עומד המון שעות מדי יום ליד הקופות או ליד מכונת הקפה, והיא רועשת וגועשת, ויש קולות של טחינת פולים ושל האדים הנפלטים בסילון מן הסטימר ושל גירוד וגירוז המכונה מבפנים ושל מזיגת הקפה, ויש מוסיקה ברקע וקולות הומים של המון לקוחות בשיחה, בחלל המהדהד אותם. אבל צווחות צהלה או מדון של ילדים בני חמש יקפיצו אצלו משהו, זיכרון של ילדים מבועתים בעזה, או צרחות של לוחם, חבר או כפיף, שנפגע, והוא יגער בילדים ויגיד להם שפה אסור לצעוק ככה.
אל תתרגזו. אל תגידו לו שאין לו זכות לדבר ככה לילדים. ודאי אל תאמרו לילדים שהם יכולים בהחלט להמשיך לצרוח. אם הוא מבקש שלא ירעישו ככה על ידו, יש לזה סיבה.
הדברים האלה אינם מדומיינים. הם התרחשו השבוע. שמעתי עליהם מפי מי שעבר ועובר אותם מדי יום. הוא קצין מילואים צעיר ששירת בעזה, ושוחרר משירות לפני שלושה חודשים. החוויות האלה עברו עליו ממש השבוע, וכאשר סיפר לי אותם אמש, מתוך חשש שמא לא אהיה מסוגל להכיל אותם, הרגעתי אותו, ביקשתי שיספר. והבוקר החלטתי גם לכתוב אותן, ואז לשלוח לו את מה שאני כותב כאן, כדי שיאשר או ימנע את פרסומו. הוא אישר את הפרסום.
כמוהו ישנם עוד אלפים בינינו. הם האנשים המצוינים שיצאו להילחם בעבורנו ושבו מן המלחמה פגועים. אבל הפגיעה שלהם אינה פיזית, ולא ניכרת בעיניים. היא ניכרת רק כאשר הם פתאום מתפרצים בזעם או בבכי, מבלי שאנו, סובביהם, נבחין בגירוי כלשהו מסביבנו שאמור היה לחולל את ההתפרצות או ההתפרקות הזאת.
היו כאלה בכול מלחמות ישראל. קראנו להם פגועי הלם קרב, ולא ממש ספרנו אותם, כמו את החללים והפצועים. כמו רבים מהם, הבחור שאני מספר עליו קיבל חמש שעות טיפול מאיזו עמותה, וכעת מחפש עזרה מעמותות אחרות, המציעות טיפול נפשי למתמודדים עם זוועות המלחמה. טוב שישנן כאלה. אבל לא די בהן. אין די מטפלים ומטפלות ושעות טיפול לכולםן, וצרכי המשתחררים משירות בעזה או בצפון בטיפול נפשי דחוף הולכים ומחמירים.
המצב הזה מחייב את כולנו לסבלנות, להכלה ולקשב, וגם לשותפות, לאחווה, לערבות הדדית ולחמלה. וזו הסיבה שאני כותב את הדברים האלה. אם אתם רואים מישהו לידכם מתפרק, במקום פומבי, בלי שום סיבה ניכרת לעין, אל תסבו ראש, אל תתרחקו ואל תתנכרו. תנו לו מרחב, כתף להישען עליה או לפחות את חסד הידיעה, שזה בסדר שגברים בוכים, שזה בסדר גמור במציאות שאנו חיים בה. שאנחנו אסירי תודה לו, או לה, על תרומתם בשירות הצבאי. שכולנו בוכים מבפנים.
הותר לפרסום
מחר, יום ראשון 12.5.24, יחול ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. לדאבון הלב, משפחות רבות הצטרפו למעגל השכול השנה, גם בימים ובשעות אלה ממש. הן תיקראנה אל בתי העלמין, להשתתף בטקסים הצבאיים, ותבואנה אליהם, הגם שהן פוקדות את קברי יקיריהן ממילא מדי יום ביומו.
בבית העלמין הצבאי תיפגשנה שוב בקברי יקיריהן. זו תהיה פגישה איומה, מפני שהדרת הטקסט הצבאי תכה בהן ותעצים את כאבן. כול מילה מיותרת בטקס כזה, בבית העלמין, עלולה להצית בו אש של זעם וכאב. לכן, טוב יהיה אם איש מבין נציגי הממשלה והכנסת לא יאמר בהן דבר, לבל יצית את זעם הכאב. אך אם מי מבין נציגי הממשלה והכנסת בכל זאת יבוא לנאום באחד מבתי העלמין, והדבר יחולל סערה, הניחו להורים השכולים בכאבם. אל תעזו להשתיק אותם, לאוסרם או להרים עליהם יד. זכותם לכאוב, זכותם לזעום. זכותם לתבוע את מחוות השתיקה מול קברות יקיריהם.
הגעגוע לרפול
כאשר שירתתי בשירות סדיר, הרמטכ"ל היה רא"ל רפאל איתן. הדימוי הציבורי שלו היה של איש עֵצִי ועקשן. טוענים כי אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדן, וכי זה המקור למשמעת הקפדנית שתבע איתן בהיותו רמטכ"ל. אינני יודע אם המשמעת הצבאית שתבע נובעת מן החינוך שלו בילדותו, אם לאו. אבל אני זוכר בבירור איך, כחייל בשירות סדיר במפקדת חטיבה 188 ברמת הגולן, רעדתי מפחד, פשוטו כמשמעו, מכול צעד שלי בבסיס ומחוצה לו. פחדתי להיתפס בלי כומתה בטרמפיאדה, פחדתי שמא מישהו ימצא בסביבות חדרי קליע חי שנשמט מן המחסנית של ה-M-16 הארוך שלי, וישנתי במיטה עם הנשק, שכמובן היה צמוד אלי 24/7 במשך שלוש שנות השירות הצבאי, לבל אאבד אותו או שמא ייגנב ממני ברגע של פזרון הדעת.
כאשר שמרתי בלילות בעמדת הש"ג בבסיס לא העזתי להירדם או לנקר בשמירה. אם הרגשתי שאני נרדם קפצתי על רגליי או הרטבתי את פניי במים. הדבר הכי נורא שעלול היה לקרות לנו אז, כחיילים סדירים, הוא שהרמטכ"ל או האוגדונר (מצנע) או המח"ט (יודק'ה פלד ואחרי יוסי פלד) או הסמח"ט (רפי נוי) יגיעו ברכב הצבאי שלהם ל-ש.ג., ואנו לא נזהה אותם, נישן או לא נהיה ערניים מספיק כדי לקדם את פניהם בנשק דרוך ובהצדעה מתוחה.
נמלאתי בעתה אמש, למראה האייטם של כרמלה מנשה בערוץ 11, על השער הפרוץ בבסיס זיקים, חודשים ספורים אחרי שכוחות חמאס פלשו אליו וטבחו את חייליו וחטפו אותם לעזה. קשה לתפוס ולהכיל את רמת ההפקרות בצבא, ואת היעדר המשמעת. כך באשר לשמירה על בסיסי הצבא, ובהם אלה שהיו נתונים למתקפת ה-7.10, כך גם באשר להתנהגות חלק מחיילי המילואים בעזה, שצלמו את עצמם יוצאים במחולות נקם, בתפילות נקם, או שלחו ידם בביזה. התופעות הללו חייבות להיעלם מן העולם, והן מותנות קודם כול בחידוש רמת המשמעת הגבוהה בצבא. ראוי שהרמטכ"ל הנוכחי, וודאי גם הרמטכ"ל הבא, וכול שרשרת הפיקוד אחריו, ייטלו דוגמה מדרכו של רא"ל רפאל איתן, יחמירו את הטיפול בעבירות משמעת ויחדשו את המשמעת הצבאית לאלתר.
אותו רפול, שטבע את הממרה המטופשת, לפיה "חיילים לא בוכים", והיה מעורב בפעילות מעוררת מחלוקת בלבנון; אותו רפול שחלק, לפי מסקנות ועדת כָּהָן, אחריות לטבח בסברה ושתילה עם שר הביטחון אריאל שרון; אותו רפול, שחילץ מפיו גם כמה אמירות לא מוצלחות כמו "שיתקלחו בזוגות" באשר למשבר המים בישראל או "כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק" על דרך התגובה הראויה ליידויי אבנים בכבישי איו"ש, היה אולי צנון לא קטן. אבל הוא ניהל את הצבא כארגון מדויק, מוחץ ובעל משמעת קפדנית מאד, ההכרחית לעמידה במשימת השמירה על בטחון ישראל.
שנעבור את יום הזיכרון ואת יום העצמאות והימים אחריהם בשלום, אמן, כן יהי רצון מלפניך, אלוהי ישראל, אל רב חסד ונורא עלילה.

בתמונה: דימוי מאת מירב כהן-טרכטמן.