יומן מלחמה (127).
הרבה כינויים הודבקו לבני גנץ וחבריו מן 'המחנה הממלכתי'. הוותיקים העלו מן האוב את הכינוי שדבק בבני גנץ בשירותו הצבאי, 'בניחותא', וידעו לספר, שבני תמיד נמצא במקום הנכון בזמן הנכון כדי להתקדם. אלה המכנים אותו משת"פ ואלה המכנים אותו המנרמל מפספסים, לטעמי, את מהותו. בני גנץ הוא פשוט משרת.
גנץ מבהיר שוב ושוב, מרגע שהשתחרר משירותו הצבאי ונכנס לפוליטיקה, שבא לשרת את המדינה ואת החברה הישראלית. כפי שעשה בצבא, כך ביקש לעשות בפוליטיקה. מי שהתגייס לצבא ושירת בו עשרות שנים בנה את תכלית חייו על תודעת שירות. יש בזה משהו יפה, מחבר ומרנין לב. אי אפשר לבוא בטענות לאדם, המקדיש את חייו למען מדינת ישראל והחברה הישראלית. אבל תודעת שירות אינה מנהיגות, ומשרת מטבעו אינו יכול להיות מנהיג.
מנהיג אינו בא לשרת. הוא בא להנהיג. להוביל ריבואות בני אדם מכוח הכריזמה האישית, יכולת השכנוע וכשרי הביצוע שלו למימושו של חזון משותף. המשרת תמיד יהיה כפוף למנהיג, אך אינו יכול להחליפו. הטרגדיה הגדולה של בני גנץ וחברי מפלגתו היא, שהם לכודים בתודעת שירות. זו הסיבה שהם מקדשים את האמצע, מה שקרוי בחוגי ההתנגדות 'המרכז הממאיר'. זו הסיבה שהם מסוגלים לזנות עם החרדים ולהתפקר עם נתניהו ושותפיו ממפלגות הימין. זו הסיבה שהם יכולים גם לעשות זאת שלוש פעמים, ולהצדיק את עצמם ערכית ומוסרית בפני עצמם. שכן, תודעת השירות סמוכה מאוד לתודעת הקורבן, ושתיהן מזינות האחת את רעותה.
מי שמשרת, בהכרח חש שהוא מעלה את עצמו במעשה נעלה ואצילי כקורבן על מזבח המולדת. התסביך הזה ניכר היטב הן אצל בני גנץ והן אצל חילי טרופר, שהטוב והאנושיות, החמלה וראיית האחר ממש משתפכת אצלו על גדותיה, ולכן גם מגיעה להיפוכה, ליצירת סימטריות שיקריות המטשטשות את ההבדלים בין הנאבקים על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לבין המבקשים להחריבה. מי שתרם כליה, באמת מעשה אצילי ומציל חיים, חש כמי שעשה את מעשה החסד האולטימטיבי, הוכיח את זכותו וטוהר ליבו וישרות כוונותיו. אבל המעשה הנאצל הזה הוא חלק מאותה תודעת שירות שאני מדבר עליה. השירות למען המדינה, החברה והזולת.
מנהיג אינו משרת, הוא מנהיג. אם הוא מלא בעצמו, אורבת לו הסכנה שיהפוך לנרקיסיסט, וידרדר עד כדי ניתוק מן המציאות, ניצול הזולת לצרכיו ואי ראיית האחר והעולם. זה טבעו של בנימין נתניהו, הלופת בגרוננו כעת. הדבר מתאפשר לו בשל חולשת האופוזיציה, שבני גנץ מחזיק בה, על בלוק של קרח, את מרב המנדטים בגוש. כול עוד גנץ נמצא בפוליטיקה, נתניהו יודע שיוכל להמשיך לבסס את מנהיגותו על ידי ניצול תודעת השירות של גנץ ומלוויו. לא לחינם נתניהו ירא מכל מי שאינו בני גנץ – אהוד ברק, יאיר גולן, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד. אלה בני אדם שאינם אחוזים בתודעת שירות וגם לא בתסביך הקורבן. אלה מנהיגים המבקשים לשנות מציאות מכוח חזונם.
כדי להחליף את ממשלת הדמים, החידלון והחורבן, האופוזיציה חייבת להתכנס יחד ולהקים מתוכה מנהיג או מנהיגה. זאת, בלי קשר למספר המנדטים המדומיינים שכל אחד מהם אוחז על פי הסקרים, אלא על פי מבחן אחד בלבד – מי מכול האישים המצויים כיום במערכת הפוליטית או בקרבתה (כמו ציפי לבני, משה בוגי יעלון, נועם תיבון, נמרוד שפר ועוד רבים ורבות טובים וטובות), יוכל להנהיג את הציבור הדמוקרטי עם כריזמה אישית, כשרי ביצוע מוחים – למימושו של החזון, שקווי היסוד שלו הותוו כבר בהכרזת העצמאות של ישראל. מדינה יהודית דמוקרטית, שערכיה הם השוויון, הערבות ההדדית והשלום.
