ענייני ספרות.

יומן מלחמה (281)

1. הרפּו כבר מן הוִילָאנֶל!

     לקוראים שאינם בקיאים בצורות שיריות, אפתח בביאור, הלקוח היישר מוויקיפדיה.      וילאנל (villanelle)  המוכר גם כוילאנסק (villanesque)  הוא צורה שירית שהתפתחה במאה ה-19 ומאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות (tercet) ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות(quatrain) . החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שני רֶפְרֶנִים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה. מקורו של המונח וילאנל במילה האיטלקית villanella שפירושה שיר או ריקוד כפרי, והיא נובעת מהמילה villano שמשמעה איכר או צמית. לאיטלקית הגיעה המילה מלטינית של ימי הביניים, שבה משמעות המילה villano הייתה עובד אדמה. השימוש במילה נובע מכך שבתחילת הדרך הנושאים שביטאו באמצעות הצורה השירית הזו היו פסטורליים.

     בין המשוררות והמשוררים שכתבו וילאנלים מצויים אוסקר ויילד, סילביה בפלאת, דילן תומאס,  תיאודור רות'קה ורבים אחרים. מי שהחייה את הווילאנל בשירה העברית המודרנית הוא דורי מנור, וחבורת 'הו!', שהחלו את פעולתם כמשוררים ומתרגמים בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת (1993), ועמם עוד משוררים/ות ובהם אורית נוימאיר־פוטשניק, עופרה עופר אורן, דותן ברום, שאת יצירתם אני מכיר ומוקיר, וגם אבינועם מן ואורי פרסטר, שאת יצירתם אני מכיר פחות.

     בשנים האחרונות קיבלתי לידיי לביקורת, לחוות דעת או לעריכה הרבה מאד כתבי-יד בתחום השירה. כך התוודעתי לתופעת ההתפשטות של הווילאנל בשירה העברית. ודאי היה לי, שמקור ההתפשטות של צורה שירית זו הוא חבורת 'הו!'. מה שהיה טבעי ונכון לדורי מנור, כמשורר וכמתרגם ששאב את השראתו משירת צרפת, הלך ונהפך למעין תו תקן לשירה במיטבה למי שלמדו שירה בסדנאות אצלו ו/או אצל חברי/ות חבורת 'הו!'.

     אין לי כמובן דבר נגד דורי ו/או נגד צורת הווילאנל. להחרים צורה שירית הרי זה טיפשי לחלוטין. אין צורה שירית שאינה ראויה לכתוב בה. אבל אדם כותב צריך וראוי שיבחר את הסגנון והצורות השיריות שהוא כותב בהן מתוך רפרטואר רחב ככל האפשר של צורות שיר, ולא יחוש כבול לתו תקן אחד במתכונת שירית זו או אחרת. הווילאנל, כמו כול צורה שירית אחרת, יכול להלום מאד תכנים מסוימים, ולגמרי לא יתאים לתכנים אחרים. בעיקר בעיניי נוגעים הדברים לתכני רגש ונפש. לאחרונה קיבלתי לידיי וילאנל העוסק בזהות המינית הא-בינארית של מישהו, והחזרה על הרפרנים בו נדמתה לי כסוג של מגננה או שכנוע עצמי, המתרחקים מן הדבר במקום לגעת בו ולהתמודד עמו. במלים אחרות, לא כול תוכן סובל חזרה כפויה, והחזרה הכפויה מכוחה של תבנית השיר עלולה ליצור בקורא רושם מוטעה, ושונה לגמרי מזה שביקש הכותב להעביר.

     כמו דורי וחבורת 'הו!', גם חבורת 'שופרא' שקדמה לה בעשור דגלה בשיבה אל שירה שקולה ומחורזת. אבל אנחנו עשינו את המיטב שבידינו כדי להשיב את השירה העברית למקורותיה, אל רפרטואר הצורות השיריות של השירה העברית לדורותיה, כמו הפיוט הקדום, שירת ימי הביניים ועוד. עם זאת, מעולם לא הייתי מעלה על הדעת להפוך את הקדושתא, למשל, את כליל הסונטים או את העשירית, צורות שאני השתמשתי בהן, כתו תקן לאיכותם של משורר/ת. אדרבא, קִראו הרבה שירה, קראו גם ספרים על הפיוט הארצישראלי הקדום ועל שירת החול ושירת החודש בימי הביניים, על שירת ההשכלה ועל שירת תימן ועוד ועוד, התנסו בכתיבת שירה בצורות שיריות שונות, וגם בשירה חופשית. כול תוכן רגשי נפשי מבקש לו את הצורה הנכונה לו, ואין לכפות עליו מראש שום סד. הכתיבה בחרוז ובמשקל חביבה עלי, מפני שהיא מחייבת את האדם הכותב לכפוף את הביטוי האישי שלו לצורה שירית קשיחה, אך אין להפוך צורה מסוימת אחת לראות הכול. זהו מעשה השתלטות תרבותי, שאינו הולם את נפש האדם וגם לא את טבעה העשיר, הדינמי והמתפתח של תרבות האדם ושל השירה.

• לא נער ליווי ספרותי

     הבוקר הייתה לי שוב שיחה מאדם יקר, שהתקשר אלי כדי לבדוק האם אוכל ללוות אותו במסע הכתיבה של ספרו. הוא אדם מכובד, בעל הישגים בתחומו, שאמר לי כי הוא מצוי בתחילת כתיבה של ספר שני מפרי עטו, ותקוע אתו. כששאלתי אותו למה כוונתו ב'תחילת כתיבה' אמר לי, שיש לו רעיון ורשימת פרקים. ואז שאל איך אני בונה עבודה על ספר. לא ממש הבנתי את כוונתו, עד שהבהיר לי כי הוא חש שהוא זקוק לליווי ספרותי.

     אמרתי לו, שאינני מתאים לעבודה אישית מול אדם כותב יחיד, ועיקר יכולתי הוא בהנחיית כותבים בקבוצה. אני אדם המאמין בתהליכים קבוצתיים ואישיים בתוכם, יש לי תוכנית הוראה מסודרת מאד של יסודות הכתיבה, ואני שמח ללוות כותבים בכתיבת ספרם, פרק אחרי פרק, ובלבד שמקודם לכן למדו אצלי את יסודות הכתיבה באופן שבו אני מלמד אותם. כך אני מבטיח, שאנחנו מדברים באותה שפה, חולקים אותו ידע ומיישמים אותו כל אחד/ת בדרכו/ה בספר הנכתב.

     זה עובד היטב. יש לי שתי קבוצות ליווי בכתיבה. באחת ארבעה אנשים, שרובם כבר כותבים ספר שלישי ורביעי בהנחייתי, ואנו עובדים יחד מזה שמונה שנים, ושנייה ובה שלושה אנשים, ששניים מתוכם כבר כותבים ספר שני, ואנחנו עובדים יחד מזה שלוש שנים. אבל להיפגש עם אדם אחד פנים אל פנים מדי פרק זמן, ולקרוא ב'תשלומים' את מה שכתב בין מפגש למפגש, במקום לקרוא מדי שבוע פרק, כפי שאני עושה בקבוצות הליווי בכתיבה בהנחייתי, לזה אין לי סבלנות ואין לי זמן.

     בעיניי אין תחליף לעבודה בקבוצה קטנה. העידוד והשמחה שאנשים שואבים אלה מאלה הוא עצום. הוא מפוגג את הבדידות הכרוכה במלאכת הכתיבה, ומאפשר לכולנו יחד לעקוב איש אחר היצירה של רעהו ורעותו משבוע לשבוע, להשיא עצה, לעודד – ולנכוח בכל שלבי ההתרקמות של יצירה עד לפרסומה.

     אז אם אתם רוצים בליווי ספרותי, התחילו אצלי מקורס יסודות הכתיבה, עברו אתי לקורס המתקדמים ואז לקבוצת ליווי בכתיבת ספר. כל מי שמבקש לכתוב ספר חייב להבין שמדובר בתהליך ממושך, ואני שמח תמיד ללוות אדם משלב הרעיון ועד לשלב שיחזיק את ספרו ביד. אבל לא בדואט, רק בריקוד קבוצתי.

     את הדואט אני שומר לבן זוגי הבא.

• גיליונות ההתנגדות

     את כתב-העת 'גיליונות ההתנגדות' ייסדתי כמעט באקראי עם תחילת ההפיכה המשטרית. הצעתי אז לאלי יונה מכתב-העת 'סלון הדחויים' לערוך לו גיליון של שירת מחאה. נהניתי מזה כול כך, והבנתי שיש צורך בבמה ספרותית-אמנותית-הגותית לכוחות ההתנגדות למשטר, שהחלטתי להמשיך בזה עם 'הגדת ההתנגדות'. ומאז זה כבר זרם. המציאות הכאוטית שחולל המשטר הכריחה אותי להוציא מדי חודש גיליון התנגדות מסביב לנושאים המתחלפים של המחאה.

     מעצם טבעם כגיליונות התנגדות, הגיליונות אינם מקבלים תמיכה משום מוסד ציבורי או קרן. מדי חודש אני מוציא 'קול קורא' ברשתות החברתיות ובקבוצת 'קולות קוראים לכתיבה', בו אני מזמין א.נשים לשלוח אלי יצירות ספרות, אמנות והגות בנושאי הגיליונות הבאים. אני עובר על הכול, מגיב לכול, בוחר מה ברצוני לפרסם ואז עורך כול דבר שאני מפרסם בגיליונות. אחרי כן זה גם עובר עריכת לשון וניקוד, עימוד ועיצוב. בעריכת הגיליונות אני מיישם את מה שלמדתי ממורי ורבי, א.ב.יפה זכרו לברכה, עורך הספרות של 'הדף לספרות' ב'על המשמר', שהייתה לי הזכות לצקת מים על ידיו וללמוד ממנו את מלאכת העריכה – לשלב ישן בצד חדש, ותיק בצד צעיר, כותבים וכותבות ממרב הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, לשלב בכל גיליון יצירות מסוגות, צורות וסגנונות ספרותיים שונים, מבלי לכפות על איש את סגנוני, לגוון בין טקסטים לבין דימויים, ולהשתדל לייצג בכל גיליון את רוח התקופה לא רק דרך הטקסטים שאני בוחר לפרסם, אלא גם דרך יצירות האמנות שאני מפרסם. בעבורי, עקרונות עריכה אלה הם התגלמות הדמוקרטיה בתרבות.

     לכול גיליון אני פותח קמפיין מימון המונים קצר מועד. לפני פרסומו ברבים אני מבקש ממשתתפי/ות הגיליון לתמוך בו איש-איש כמידת יכולתו, ורק אז פונה גם לציבור הרחב בבקשת תמיכה בגיליון. אם נאסף רק מעט כסף הוא הולך על עריכת הלשון והניקוד, העימוד, העיצוב והכנת הגיליון בגרסה דיגיטלית ובקבצים לדפוס. אם נאסף הרבה כסף – הגיליון גם מודפס ומופץ במו-ידיי ובאמצעות מתנדבים/ות בנקודות ההפגנה ברחבי הארץ ועוד.

     כרגע אני בקמפיין גיוס המונים לגיליון הצדק החברתי, שהוא גיליון חג השבועות של 'גיליונות ההתנגדות'. הוא עוסק בנושא 'לא סקסי' כביכול, אבל מהותי ביותר לחיינו – כיצד ניתן לחדש את ימיה של מדינת ישראל כמדינת סעד, כסוציאל דמוקרטיה, כמדינה המושתתת על ערכי שוויון ערך אדם, עזרה הדדית ואחוות העמים. אלה הם הערכים שעליהם גדלתי, חונכתי ואני מאמין בהם. אשמח אם תרצו לתמוך בגיליון זה כאן – https://beactive.co.il/project/90254

     הגיליונות הבאים הם גיליון 'גאים להציג 2026', שיראה אור ביוני לקראת מצעדי הגאווה, והוא כבר סגור מבחינת חומרים – וגיליון הבחירות, שיהיה גיליון ראש השנה, ואליו עוד אפשר להציע שירים, סיפורים, מאמרים ויצירות אמנות, במייל ilan@isheinfeld.com

• ספרות, לא פוליטיקה

כמעט מדי בוקר עלי להזכיר לעצמי, שתחום פעולתי אינו הפוליטיקה, המושכת אותי אליה מזה שנים כמו פרפר אל האש, בייחוד כעת, בזמן הפריימריז והתכונה לקראת מערכת הבחירות הבאה – אלא התרבות העברית וספרותה. אבל באמת, עולם הטקסטים הוא העולם שלי, ובו אני חי וחוֹוה מימוש עצמי וסיפוק רב.