מגן זהב

אתמול, אחרי שנחתי קצת, ואילנה, השכנה מהדלת ליד, נכנסה לעבוד כמטפלת של הילדים, ארזתי את תיק הסידורים שלי, לקחתי מניסים מהמכולת קצת כסף, כי חשבונות הבנק שלי מרוקנים, הזמנתי מונית ונסעתי לסידורים. תכננתי להתחיל במשרד הפנים, לרשום את הילדים בספח של תעודת הזהות שלי, משם להמשיך למוסד לביטוח לאומי, להגיש בקשה למענק לידה ולחופשת לידה, בתאומים מקבלים ארבעה וחצי חודשים של משכורת על פי ממוצע ההכנסה השנתי, וזה מה שאמור למלא את חשבונות הבנק ולהחזיק אותנו הקיץ, ואחרי כן – לעירייה, כדי לרשום אותם במחלקת המים, לקופת חולים "מכבי" ולטיפת חלב.

הגעתי למשרדי קריית הממשלה, עברתי את הביטחון ונכנסתי פנימה. משב נעים של מיזוג אוויר מרכזי קידם את פניי. הבטתי ימינה. היה שם דוכן הספרים המוזלים הקבוע, ועוד דוכני מכירה, החנויות כבר היו פתוחות והמקום היה שוקק אדם.

עליתי בניחותא במדרגות הנעות אל משרדי הממשלה, לא יכול שלא להשוות בתוכי בין קריית הממשלה המפוארת שלנו, לבין משרדי הממשלה שה-אף.אר.אר.איי שוכן בהם, בדלהי. הבדל של שמים וארץ, כמובן.

שתבינו, במשרדי ה-אף.אר.אר.איי לא ראיתי אפילו מחשב אחד על שום שולחן, בוחדרו של סנג'י, מנהל מחלקת הזרים, שחיכינו לו לשווא, עמדה במרכז השולחן רק מחברת עבה, אימתנית, של פעם, תפוחה מרוב העברת דפים.

זהו. זה מאגר המידע של סנג'י בדלהי, חשבתי לעצמי אז.

והנה כאן, שיא הפאר והקידמה.

"חכה עד שתגיע ליפן," אמרה לי מיכל, גיסתי, איזה בוקר בדלהי. "יפן נמצאת מאה שנה של קידמה לפנינו."

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין לעצמי איך זה נראה. מה, אנשים נוסעים שם בחלליות בין המשרדים?

כשהגעתי למודיעין של משרד הפנים קיבלה את פניי פקידה חביבה.

"באתי לרשום את ילדיי בתעודת הזהות," אמרתי לה.

"אני מצטערת, אבל היום אין קבלת קהל," אמרה הפקידה והושיטה לי פתק, המפרט את ימי ושעות הקבלה של המשרד.

התבאסתי, כי בניתי לוגית את סדר היום שלי. קודם ספח בתעודת הזהות, אחר כך תביעה במוסד לביטוח לאומי ואז מכבי וכו'. אבל אמרתי לעצמי, שיחסית לדלהי, זה ממש לא נורא, שלמשרד הפנים יש ימי קבלה מסוימים.

ירדתי במדרגות הנעות, ולקחתי מונית ליצחק שדה, למוסד לביטוח לאומי.

אלא ששם אפילו לא ירדתי ממנה. על קיר החזית של הבניין, ליד הכניסה, קבוע שלט, האומר, שהמוסד לביטוח לאומי מקבל רק בימים אלה ואלה.

גם כאן סגור, אמרתי לעצמי. לא נורא. אעשה זאת מחר.

"סע בבקשה לקופת חולים מכבי ברחוב בלפור," אמרתי לנהג.

בבלפור היה פתוח, תודה לאל.

לקחתי מספר והתיישבתי. איזה כיף להיות בבית. במקום שאתה מכיר. בסניף קופת החולים שלך.

תורי הגיע חיש קל. התיישבתי מול הפקידה, הוצאתי את כרטיס "מכבי" שלי, ואמרתי לה שבאתי לרשום את ילדיי.

"ובת הזוג, גם היא ב'מכבי'?" התעניינה.

"אין בת זוג. ישנו רק אני," אמרתי לה. חושב שיפה בכל זאת ששאלה על 'בת הזוג' ולא על 'אשתך.' זה בכל זאת מראה על קידמה.

"אתה רוצה שיהיה להם כל מה שיש לך?"

"למה את מתכוונת? למגן זהב?" שאלתי אותה.

"כן," ענתה.

"בטח."

היא קמה ממקומה והלכה והביאה מן המדפסת המיוחדת בצידו השני של אולם הקבלה שני כרטיסים מוזהבים, עליהם כבר מודפסים פרטי הזהות של מיכאל ושל דניאל.

אחזתי בהם בהתרגשות. איזה כיף. הילדים חברים איתי באותה קופת חולים. עכשיו כבר אפשר ללכת לבקר איתם אצל ד"ר יורם באך, הרופא המקסים בנווה צדק, שתמיד ער וקשוב לכל בעייה, ומוכן שיתקשרו אליו גם לנייד, אם צריך, או לאי מייל, וכל אימת שאינו יודע דבר מה הוא מבטיח לברר ולהודיע את התשובה, וגם עומד בזה.

"כמה זה יעלה לי?"

"עשרים ואחד שקלים לכל ילד," ענתה לי, ופירטה על מה אינם משלמים.

נשמתי לרווחה.

יצאתי החוצה.

בכניסה לקופת חולים ראיתי אם צעירה עם ביתה קשורה אליה במנשא.

"יש לך מושג איפה כאן טיפת חלב? אמרו לי שבקינג ג'ורג'

," שאלתי אותה.

"בקינג ג'ורג' 33," ענתה לי, "אבל כדאי שתתקשר למוקד 106 של העירייה ותברר. אולי יש טיפת חלב קרובה יותר לכתובת שלך."

ואכן, בשירות 106 של עיריית תל אביב הפנו אותי לטיפת חלב, הנמצאת ברחוב בלפור 14. שני מטר ממש מסניף "מכבי."

פסעתי לשם, סוחב את תיק הנסיעות שלי אחריי. זו מין מזוודה רבועה קטנה, ובה המחשב, חומרי קריאה וכתיבה וכמובן תיק המסמכים המלא של מיכאל ודניאל. אני סוחב את התיק הזה איתי, על גלגלים, בכל הארץ, בימי שיגרה.

טיפת חלב שוכנת בבניין יפהפה, בצמ וד לבית ספר עממי.

קיבלו אותי שם מיד, וקבעו לי תור ליום שני בשעה חמש אחר הצהריים.

"האמת היא שהשעה הזאת קצת לא נוחה לי," אמרתי לאחות. "יש אפשרות לשעה אחרת?"

(אני תמיד ישן בצהריים, ורק מתעורר בסביבות חמש(.

"מאוד עמוס כאן, אז מוטב שתישאר עם התור הזה," חייכה אלי האחות. "את המסמכים תביא לפגישה. לאחות שתטפל בכם קוראים ליאת."

היא הייתה ממש נחמדה, האחות הזאת.

כשיצאתי מטיפת חלב הרגשתי שאני גמור מעייפות. היססתי רגע, האם ללכת לשתות קפה באספרסו בר, או לחזור הביתה. אבל גופי הבהיר מה הוא רוצה. לישון.

נכנסתי הביתה. אילנה ישבה על הספה בסלון עם אחד הילדים. הילד השני היה בעריסה.

"משרדי הממשלה היו סגורים ואני מוכרח לישון," אמרתי לאילנה.

"בשביל זה אני כאן," חייכה אלי.

נכנסתי לחדר שלי וישנתי בו שינה עריבה. עמוקה.

בת שעה.

השינה שלי, שתמיד נחלקה לחמש שעות שינה בלילה ושעה וחצי בצהריים, התפצלה. עכשיו אני ישן בין האכלות. בסך הכול אני ישן את אותו מספר שעות, אבל בקיטוע. כנראה שיעבור עוד זמן רב עד שאזכה שוב לישון שינה רציפה.

אבל מי מתלונן בכלל.

אילנה הלכה בשתיים. ומיד אחרי שהלכה הילדים רצו לאכול. ברבע לארבע הרגשתי ייאוש, מרוב עייפות. צלצלתי לאבא שלי.

"אני בדרך," אמר לי, "באוטובוס. ייקח לי עוד רבע שעה. אבל יש לי מפתח. אז תיכנס למיטה לישון."

זה מה שעשיתי.

אבל ברבע השעה הזה דניאל בכה כל כמה דקות, כשנפל לו המוצץ.

כשאבא הגיע פרשתי לעולם השינה.

ישנתי שינה נפלאה. בת שעה.

בשמונה בערב, אחרי שאבא נסע הביתה, יצאתי עם הילדים ועם לונה למרכז סוזן דלל. לונה המסכנה כבר השתוקקה לשחק עם בקבוק. שאזרוק לה אותו באוויר שוב ושוב. היא גם הרגישה קצת מוזנחת בבית, ולכן חירבנה שני חירבוני מחאה עסיסיים על רצפת המטבח.

הלכנו למרכז סוזן דלל. קיוויתי לפגוש שם את קלאודיו, חברי הטוב, שעזר לי כל כך בתחקיר של "מעשה בטבעת" דרך חבריו וקרוביו בארגנטינה, והוא בעצמו אב לעלמה המקסימה, יחד עם סיגל.

אבל המשרדים היו כבר סגורים, ולונה, אחרי שתיים שלוש הטלות בקבוק נשכבה מותשת על רחבת סוזן דלל.

הזדקנה, המסכנה.

קשרתי אותה מחדש ברצועה, מקצר אותה בכריכתה סביב ידי, כדי להרגיל אותה ללכת בקצב שלי, לצידי, ותמיד מאחרי העגלה ולא מלפניה.

החלטתי לעשות סיבוב ניצחון קטן בשכונה.

הלכתי לבית של רותה קלופר ויוסי צבקר, הצלם שאני עובד איתו כבר המון שנים. אבל הם לא היו בבית, וכשהרחתי את עשן המדורות של ל"ג בעומר, הבנתי למה. ודאי יצאו עם ילדיהם למדורה.

אז גם נזכרתי, של"ג בעומר הוא יום הנישואין של הוריי, ולא אמרתי לאבא דבר על כך, למרות שאני יודע, שמאז פטירתה של אמא, לפני עשור בדיוק, היום הזה קשה לו מאוד.

ככה זה, כשהילדים הופכים למרכז עולמך, וגם עולמו של אבא, שוכחים אפילו מן היגון.

אחרי כן עליתי עם מיכאל ודניאל ברחוב בוסתנאי. קודם כל עצרתי ליד הבית של רחל טל שיר ויוני סער, החניך שלי בתנועה. יוני לא היה בבית, אבל טלשיר יצאה, וכשראתה מי האורחים נורא שמחה.

היא הזמינה אותנו פנימה, אבל חשבתי שכדאי שנחזור הביתה, כי כבר לילה וקריר בחוץ.

אבל בדרך, עצרתי גם ליד הבית של תמר פלג ומנחם פרי, המורה שלי לספרות לשעבר באוניברסיטה. צלצלתי בפעמון ותמי יצאה.

"באתי להראות לך אותם," חייכתי אליה.

תמי גהרה מעל העגלה, מתמוגגת.

היא הציעה לנו להיכנס, אבל היה די קריר בחוץ ולא רציתי להתעכב מחוץ לבית יותר מדי זמן.

זהו.

חזרנו הביתה, ערניים ומרוצים, אחרי נשימת אוויר צח מעורבב בריח מדורות, ואז נזכרתי שלא רחצתי אותם עדיין.

מילאתי את הקערה הרבועה שהבאתי מדלהי במים חמימים, שמתי בהם את הדפני, המתקן השומר על הילד מפני החלקה למים, ורחצתי את דניאל ואחריו את מיכאל.

המים נעמו להם. אולי גם מגע כף יד אביהם בעורם. הם לא מחו כלל.

אחרי כן ייבשתי, התלבשתי והשכבתי אותם עטופים בחיתול ובשמיכה, כל ילד בעריסתו, ונשמתי לרווחה.

היום הראשון בארץ עבר יפה. העיקר שיישנו טוב, שבעים, מריחים טוב ורגועים.

קדחת.

בלילה נגמרה לי הקופסה האחרונה של נסטלה נאן, מהודו, ועברנו למטרנה אקסטרא קייר, שהכנתי מראש בארץ.

את המטרנה מכינים בשישים או במאה ועשרים סמ"ק, והם אכלו עד כה תשעים. אז הכנתי מאה ועשרים.

דניאל אכל ראשון. כתמיד, הגרגרן גמע כמעט את כל הבקבוק. אבל דקות אחרי כן התחיל להתפתל מכאבים, ובכה במשך שעות, עד שנרגע.

עם מיכאל, כתמיד, המעבר היה פשוט יותר. המתוק הזה אכל בשקיקה את בקבוק המטרנה, ואחרי כן זורר בשביעות רצון ובשובע בעריסתו.

אבל דניאל אכל רק שישים סמ"ק, וזה קלקל לי את הסנכרון ביניהם. הוא התעורר באמצע המשמרת, ותבע את התוספת, ואחרי כן, בשלוש וחצי, כשמיכאל התעורר ואכל, דניאל עוד ישן.

הוא התעורר רק בחמש וחצי.

ואכל את המחצית השניה. ןאחךן צחכאך הץעןרר שןב בשש

ואכל רק חצי בקבוק.

לישון כבר לא היה טעם במרווחי הזמן האלה, אז התיישבתי לכתוב.

תיכף אני מתקלח, אילנה מגיעה, ואני הולך לכושר, אוכל ארוחת בוקר ונפגש עם אלה אלתרמן לצילומים בבית לסרט הדוקומנטרי שהיא עושה על המסע שלנו.

אחרי כן אצא שוב למשרדי הממשלה.

איזה מזל שיש לי חופשת לידה.

יום טוב לכן/ם.

אם חשבתם שאחדל לכתוב פוסט יומי טעיתם. אני חייב את זה לעצמי ולילדיי. וגם לכן/ם. אז אפשר להירגע:)