"ס'איז שווער צו זיין א ייד," אמר אבא שלי, כשדניאל שכב על כרית הברית על ברכיו, בעוד המוהל הרופא, ד"ר ג'קסון, מכין את ערכת המילה.
"אסור להגיד דבר כזה," חייך אליו הרופא. "בארצות הברית ישבו רבנים ושאלו את עצמם מדוע אחוז ההתבוללות הוא כה גבוה. ואז הבינו. הילדים גדלו עם האימרה הזאת, שקשה להיות יהודי, ובמצב כזה – מי ירצה להיות יהודי? אז הם התחתנו עם שיקסעס."
"קשה להיות יהודי, אבל גם טוב להיות יהודי," תיקן אבא שלי את דבריו.
"הו, זה כבר נשמע אחרת לגמרי," חייך המוהל.
זה היה היום בבוקר. החלטתי מזמן להפריד בין החלק הרפואי של הברית לבין האירוע, השמחה. לא רציתי שאנשים ישמחו ויסעדו את ליבם בעוד בניי בוכים מכאב. אז אתמול, אחרי שיחות עם דן גולדברג ועם עופר אלינסון על ברית המילה ועל גיור, וכמה עשרות טלפונים, הצלחתי להגיע למוהל המומלץ, ד"ר ג'קסון, שהוא רופא במקצועו, וכשהתברר לי שלגמרי במקרה התפנה זמן לברית כפולה הבוקר, קפצתי על זה מיד.
רק בלילה הודעתי לאבא שלי ולאחיי ולגיסותיי על הברית הבוקר, ובאמצע הלילה כבר הכנתי, לפי ההוראות המדויקות שקיבלתי מן המרפאה, את הציוד לברית. חיתולים בד, חיתולים חד פעמיים, שתי מערכות בגדים (מכנסיים וחולצה פעמיים לכל ילד), בקבוק יין פטישים, כיפות, שמן תינוקות לא היה לי, אז שלחתי את אבא לסופרפארם בעשר בלילה אמש, לקנות שמן עם טפי, וכו'.
בלילה בקושי ישנתי, ובבוקר קמתי מוקדם כדי להאכיל את שניהם ברבע לשבע, כדי לצאת כבר בשבע וחצי לדרך. היה עלינו להיות ברעננה עד רבע לתשע בדיוק, ושתעבור לפחות שעה מן ההאכלה שלהם (כדי שהיין ישפיע עליהם מהר יותר, הסבירה לי אשת הרופא, אחרי כן).
מיד עם סיום ההאכלה הכנתי לי כריך לדרך, הלבשתי אותם בשתי שכבות בגדים, חגרתי אותם בסלקלים החדשים שקניתי אתמול ב"שילב" לכבוד זה, עצרתי בפינת לילינבלום פינס כדי לקחת לי אמריקנו, שישמור עלי ערני בנהיגה, ויאללה – לדרך.
ואז, בתחילת רחוב הרכבת, בדרך לאיילון, נשמע צפצוף ונדלקה מנורת הדלק.
בני, האקס שלי, השתמש ברכב, שהוא בכלל שלו, והחזיר אותו באמצע הלילה לחנייה ליד הבית. הוא באמת סימס לי שהוא מתנצל, אבל אין דלק באוטו.
אבל מי בכלל זוכר דבר כזה, כשהוא מטפל בשני תינוקות.
אז הנה, שבע וחצי בבוקר, חום אימים, אני עם שני תינוקות ברכב, על סף איחור לברית, עם טנק דלק שאין לי מושג עד איפה יסחוב.
לפנות לרחוב אילת, לתחנת הדלק? זה יאריך לי את הדרך מאוד. לנסוע לתחנה ביצחק שדה? אין משם פנייה לאיילון. האם אצליח להגיע עד לתחנת הסיירים?
הייתי מבועת.
"אבא, אני עוד בתל אביב, בלי דלק," קראתי לאבא שלי בנייד, "אתה יודע אם יש תחנה לפני הסיירים?"
"אתה כבר באיחור. אני כבר ברעננה," השיב לי אבא שלי, שגר ברמת השרון.
חוכמה גדולה. ואני עם שני ילדים שצריך הייתי להלביש, להאכיל בזמן ולנסוע איתם בדרך.
"נדמה לי שיש תחנה בדרך," השיב לי אחרי כן.
בנס הגעתי לסיירים.
טל ואביב, אחיי, אבא שלי וגיסתי מיכל, אשת אחי יאיר, שלא הצליח להגיע, כבר חיכו לי מול ביתו של המוהל. החניתי את האוטו, ומסרתי להם את הפיקוד. הייתי חייב לעשן סיגריה. לפרוק קצת מתח.
את פנינו קיבלה יצחקה, אשתו של סטיב, הרופא. האישה הגבוהה, התמירה והרחומה הזאת הכינה אותנו ואת הילדים לברית, בזה אחר זה. היא קיבעה אותם בתחבושת לסד מיוחד, סכה את המוצץ שלהם במי סוכר, ואחרי כן במעט יין, כדי שיתרגלו לטעמו ולא יגרום להם הרבה גזים, הסבירה. אחרי כן טפטפה להם טיפות "רסקיו" על המוצץ, ופתחה קופסת מתכת עגולה של סוכריות, והציעה לי "רסקיו" גם.
סירבתי. הדבר האחרון שהייתי צריך זה סם הרגעה. עלי עוד לחזור איתם בנהיגה הביתה. ונהג מזהיר אני לא. בייחוד לא אחרי חוסר בשעות שינה.
היא חשפה את אברם, מרחה עליו משחת אלחוש, ורק אז נכנס פנימה סטיב, בעלה, איש גבוה ונעים הליכות, רך דיבור, שניהם אגב דיברו במבטא אנגלו סקסי אמריקאי, שהסגיר את מוצאם, והזריק לילדים זריקת הרדמה מקומית.
יצחקה חזרה על כל הוראות הטיפול בילד מהיום עד מחר. לטפטף לו שמן תינוקות עם כל החתלה, "עד שתיווצר שכבה מגינה על הפין," הסביר הרופא, "כדי שהחיתול לא יידבק לפין. בזמן הראשון לבדוק את את הפצע כל חצי שעה, בין תשע וחצי לאחת עשרה, ואם יש כתמי דם, זה בסדר. רק אם יש ממש נזילה של דם להגיע מיד למרפאה.
ליתר ביטחון, וכדי להרגיענו, הציעו לנו ללכת לבית קפה ברעננה, ולשבת שם את השעה וחצי הראשונות אחרי הברית.
"תאכלו ארוחת בוקר, סבא, אתה תזמין אותם, זו תהיה בשבילכם סעודת מצווה," אמר ג'קסון החכם.
נסענו לאן שיצחקה שלחה אותנו, לבית קפה מסעדה הקרוי "בורוכוב 88" ברעננה. התיישבנו עם שני הקטנטנים בסלקלים. מיכל בדקה אותם, יחד זלפנו להם שמן תינוקות והזמנו לנו קפה ואוכל.
בשולחן הקיצוני ישבו ארבע נשים ודיברו בקול גדול שיחת סרק.
חשבתי שאני משתגע. הן דיברו בקול רם, בענייני קטנות. ואני כאן, מתפתל מצער ומכאב יחד עם ילדיי.
כשהגעתי הביתה לתל אביב כבר היה שתים עשרה בצהריים. אילנה יצאה מביתה, הצמוד לביתי, כדי לעזור לי לקחת את הילדים מהרכב לבית, ושחררה אותי לכמה שעות.
יצאתי לאכול צהריים במסעדה "1887" בפינת לילינבלום פינס. פעם שכן שם בית הקפה שלי, שהפסדתי בו מיליון וחצי שקל. עכשיו היה לי כיף לשבת שם, לאכול שניצל ופירה, לקרוא קצת עיתון, להירגע מן המתח.
חזרתי הביתה ונפלתי על המיטה מת.
"כשאבא יגיע, בארבע, תגידי לו שלא יעיר אותי," ביקשתי מאילנה. "אני חייב להשלים שעות שינה.
התעוררתי בחמש ומשהו. אבא כבר היה כאן. הוא היה איתי עד שש וחצי, ואז נסע לפגישה השבועית שלו ב"רוטרי" רמת השרון.
אחרי שנסע באו יפתח ואיתי לבקר אותנו, והביאו לילדים צעצועים המתאימים למים, ורם וניר, שהגיעו עם עוגת שוקולד מדהימה, שעוד לא טעמתי ממנה.
מרוב עייפות לא הייתי מסוגל להכין ארוחת ערב, אפילו. אז הזמנתי לנו פיצה משפחתית, ואחרי שאכלנו הם הוציאו את לונה המסכנה לטיול בסוזאן דלל, לרוץ קצת אחרי בקבוקי מים ריקים.
עכשיו אבא שלי הגיע, למשמרת לילה משותפת ראשונה מאז חזרנו לארץ. עקרונית אני אמנם מעדיף להסתדר איתם לבד בלילות, ועושה את זה מצויין. אבל בלילה הראשון אחרי הברית – רק מחר נלך לרופא לביקורת ולהורדת תחבושות – החלטתי לא להיות גיבור גדול, ולקרוא לאבא שלי להיות לצידי הלילה.
הילדים התנהגו למופת כל היום. רק בשבע בערב נדמה היה לי שכואב להם, ושזה לא כאב של גזים. אז נתתי לכל ילד 0.6 סמ"ק "אקמולי," כפי שאמר לי הרופא לעשות, והם נרגעו מאוד.
וגם שמתי להם מוסיקה קלאסית. מוסיקה לכינור של באך.
אני הולך לישון, בתקווה שהלילה יעבור עלינו בשלום.
לילה טוב..
אגב, הברית הייתה בלי הברכות. זאת, מפני שהרב לא אישר למוהל לעשות לנו ברית יהודית כהלכתה. זה אומר, שעם השלמת תהליך הגיור יצטרכו מיכאל ודניאל לעבור הקזת דם הברית. שזה דיקור קל של הפין כדי להטיף ממנו טיפה.
דוקטור ג'קסון המקסים הבטיח לנו שזה עניין פעוט, ושישמח לעשותו בעבורנו. הוא גם אמר שיעשה למעננו כל מה שיוכל כדי לקדם את עניין הגיור.
"אני לא אחכה חצי שנה עד שאקבל אישור שילדיי יהודים," אמרתי לאבא שלי, "ואני לא מוכן לשאת את ההתעמרות של האורתודוכסים. אם לא יאשרו לנו גיור אלך לגיור רפורמי ב'בית דניאל.' הרב מאיר אזרי יהיה מאושר אם אבוא אליו."
אבל על העניין הזה – בפוסט נפרד.
לילה טוב.
נ.ב.
היום התפרסמו המלצות הוועדה המיוחדת של משרד הבריאות בנוגע לפונדקאות בישראל. הייתי בקשר עם פרופ' אסא כשר במהלך התקופה שבה ישבה הוועדה, ואני מבין את שיקוליה. עם זאת, המלצתה בעייתית מאוד בעבור הקהילה הלהט"ב, מפני שהיא בגדר צעד אחד קדימה ואחד אחורה. אבל על כך בנפרד.
בעבורי זה ממילא מאוחר מדי, לפחות בסיבוב הזה :))…
אבל אני לא מצטער על שום רגע מכל מה שעברתי בהודו. למרות שכפי שאתם יודעים/ות, זה לא היה קל..
אילן, רק שתדע – שההודעות הקטנות לסמארטפון כשאתה מפרסם רשומה חדשה , משמחות אותי ואני מחכה להן:)
בתור אמא לשני ילדים גדולים, זה נפלא בעיניי שאתה לא מוותר על עצמך ומוצא כוחות להשלים שעות שינה, לקחת הפסקת עישון ובכלל – לקבל עזרה בשמחה.
הבלוג שלך מחזיר אותי עשרים שנה אחורה ותאמין לי – הזמן עף בין האצבעות. תזכור להנות מהכל – גם מהקשיים. למה להתרפק על נוסטלגיה כשאתה יכול עוד להנות ממנה תוך כדי שהיא , בעצם, נוצרת?
תודה:)