ביום רביעי, באחת עשרה בבוקר, באמצע סדנת הבוגרים המתקיימת בביתי, הגיע הטלפון שממנו אני תמיד חרד. מן המעון. רחלי, אחת הגננות הוותיקות, הייתה על הקו.
"אילן שלום, זו רחלי. דניאל הקיא כבר שלוש פעמים. בתחילה חשבנו שזה חד פעמי. אבל אחרי כן הוא הקיא על כל מזרן הפעילות, ואחר כך גם כשניסינו לתת לו מרק."
"אז מה, אני צריך לבוא לקחת אותו הביתה?" שאלתי.
"כן."
הסברתי את המצב לחברות הסדנה, ביקשתי מהן להמתין לי עשרים דקות, ולעשות בינתיים את ההפסקה שלהן, ומיהרתי אל המעון ביפו.
כשנכנסתי לשם, כל הילדים בילו בחצר. יצאתי לחצר, ומצאתי את מיכאל ודניאל משתובבים על המזרן יחד עם חבריהם. שניהם צהלו ושמחו, ולא נראה היה שמישהו מהם חולה. אבל למעון יש חוקים, וילד שמקיא שלוש פעמים ברציפות הולך הביתה, מחשש שידביק בווירוס את חבריו.
מטבע הדברים לקחתי את שניהם.
כשעמדתי כבר בפתח המעון הציצה יעל, המנהלת, מחדרה, ועשתה לי סימן מופתע ביד, מה פתאום אני לוקח אותם כל כך מוקדם הביתה. הסברתי, ואמרתי שאם ירגישו טוב למחרת היום, אביא אותם חזרה למעון.
"לא לא," שחקה יעל, "הם צריכים להישאר עוד יום בבית, ליתר ביטחון."
יום חמישי הוא היום החופשי שלי. מדי יום חמישי אני מנקה את הבית, ואחרי כן יושב לעבוד. תכננתי הרבה ליום חמישי הזה. אבל הילדים חולים, והם כמובן ראשונים בסדר העדיפויות.
וחוץ מזה, זו הזדמנות פז בשבילי לזמן איכות איתם. וכמו כן, מיטשל חברי ואני קבענו להיפגש בשישי באחת עשרה בבוקר, והוא הצטער שלא יוכל לראות את הילדים, כי הם יהיו במעון.
אז החלטתי שזהו זה. אם מרחיקים אותנו מן המעון עד יום שישי, ושישי הוא יום קצר במעון, הם יישארו איתי ברצף משלישי עד שבת, וישובו למעון רק ביום ראשון, הבא עלינו לטובה.
הכנסתי אותם למכונית ונסעתי איתם הביתה
.
כשהגענו, מזרן הפעילות כבר היה פרוש על הרצפה. הבנות הכינו את זה מראש.
שמתי עליו את הילדים, והם השתובבו לשמחת חברות הסדנה.
הם לא הקיאו ולא נעליים, ואכלו ושתו יפה מאוד במהלך היום, וגם הימים שבאו אחריו.
נזכרתי, שבאותו בוקר, שניהם לא רצו לאכול בקבוק שלם, ואני, מתוך היותי אם פולניה, החלטתי לתת לכל אחד מהם, לראשונה בחייו, ביסקוויט אורז, רק כדי להיות בטוח שהם שבעים.
דניאל לחך את כל הביסקוויט להנאתו. מיכאל כרסם את חציו.
יכול להיות, אמרתי לעצמי, שדניאל פשוט הקיא את ביסקוויט האורז הזה, שהוא חדש לחיכו, יחד עם כל מה שהיה בקיבתו אותה עת.
לא נורא, אהפוך את הימים האלה לימי כיף לי ולהם יחד.
אז ביום רביעי השתובבנו על המזרן, וטיילנו בחוץ, וביום חמישי ניקיתי את הבית, וכשהם בכו, במיטות, מפני שלא רצו להישאר בהן, אלא לזחול על פני הבית, הסברתי להם מה אני עושה. הנה, ילדים, ככה עושים ספונג'ה. קודם כל עוברים עם סמרטוט עם מים על פני הרצפה. אחרי כן מגרפים את המים החוצה עם המגב, ואז עוברים על הרצפה עם סמרטוט יבש ומוציאים את כל שאריות הלכלוך החוצה, כדי שהרצפה תהיה נקייה ותוכלו לזחול עליה. והם שכבו וצחקו למשמע הסבריי.
תסתכלו טוב, אמרתי להם, כשתהיו גדולים תצטרכו לעשות את זה בעצמכם.
נו, לך תסביר מה זה ספונג'ה לילדים בני שמונה חודשים.
אחרי כן הלכנו לבית הקפה. ככה. באמצע יום קיץ חורפי. וזה היה כיף.
אחרי כן, בערב, אילנה נכנסה הנה, ואני נסעתי לפגישה עם משלחת סופרים מסין, במכון לתרגום ספרות עברית. היה נחמד. אבל כל הדרך הביתה שאלתי את עצמי, מה בדיוק עשיתי שם, עם הסופרים מסין, במקום להיות בבית עוד ארבע שעות תמימות בחברת ילדיי האהובים.
אה, אמרתי לעצמי. הסתפרתי, התלבשתי יפה, אפילו עם ז'אקט, ואפילו צחצחתי את הנעליים, שלא ראו משחת נעליים מזה שמונה חודשים ויותר. וכשהבטתי בעצמי במראה, במבואת הבניין שנסעתי אליו, הייתי מבסוט. וגם זה משהו.
אבל במהלך הימים האלה, מרביעי בבוקר ועד הערב, מיכאל בכה הרבה. היום, למשל, בכה כמעט כל היום., בשל מגוון סיבות. כי לא הבחנתי בזה שהחיתול שלו מלא, כי נמאס לו לאכול רק תחליב, והוא ציפה למרק ולרסק פירות, כמו שנותנים להם במעון מדי יום ביומו, כי הוא לא מוכן שאחסום את המעבר מן הסלון למטבח בארגז הקרטון הגבוה של מסך הטלביזיה, ורוצה לזחול גם לשם, ובעיקר, כי הוא הגיע כבר לתקופה, שבה הוא מוכרח לראות אותי כל הזמן, להיות בקרבתי כל הזמן, וגם לבכות למול זר.
וזה מתיש, אלוהים. כמה שזה מתיש.
היום, רוב היום, חוץ משעת הכושר שלי, והקפיצה לשוק (תבורך אילנה) ביליתי איתו על הידיים.
כשנכנסתי להתקלח הבאתי אותו למקלחת, ישוב בטרמפולינה, כדי שיראה את אבא מתרחץ.
אם יהיו לו טראומות בבגרותו, זה בטח יהיה בגלל זה:)
אחרי כן בישלתי מרק, כדי שיהיה לי מה לתת לו לאכול, ועשיתי זאת כשהוא על ידי האחת, ואני מרים סיר מים שלם בידי האחרת.
דניאל בינתיים שיחק עם עצמו במתיקות גדולה על המזרן. הוא למד למחוא כפיים, ותמיד שש להראות לי איך הוא עושה את זה. הוא גם מתקדם בסלטות ובהיפוכים מקצה אחד של החדר למשנהו, ואולי כבר זחל קצת, מבלי שהבחנתי בזה, כי הוא עובר מרחקים ארוכים מכדי לעברם בסלטות בלבד.
אבל מיכאל בכה.
הוא בכה אחרי שקיבל מנת פרי של תפוח ואוכמניות של "מטרנה," מצנצנת שפתחתי אתמול, ובכה בכל פעם שהורדתי אותו מידיי. הוא בכה כשהפשטתי אותו להתקלח ובכה כשהשבכתי אותו במיטה, בפיג'מה, לישון.
זה היה פשוט איום ונורא, היום הזה.
הוא נרגע רק כשהיה בזרועותיי או כשישבתי לידם וקיפלתי כביסה, והסברתי להם מה אני עושה, אה, וכשראינו יחד את "הטלטביז."
ודניאל, כל היום חייך את חיוכו כובש הלב, והמיס את לבי שלי וגם את ליבות כל האנשים שראו אותו בבית הקפה.
אחר כך אני מתפלא לאן נעלמו האנרגיות שלי, ואיך זה שעבר יום שלם, שלא הצלחתי בו לכתוב, לערוך, לבדוק עבודות או להקדיש זמן לפיתוח פרוייקט חדש שאני מעורב בו.
בפעם הבאה אני קובע עם מיטשל בחמישי בערב, ולא מוותר על בוקר שישי במעון.
גם אבא צעיר כמוני צריך קצת לנשום, לפעמים. או לעבוד. אבל בשקט.
שבת שלום לכם/ן.
פוסט מצוין. אני בדיוק מציינת יומיים רצופים לבד עם הילדים בבית בשל חופשת חג המולד ולמרות שבסך הכל אני נהנית, אני תוהה לאן נעלמו כל האנרגיות שלי.