תלמודם של בני משפחת פלדמן
[עוד קטע מן הגניזה, מהפרקים הראשונים של ספרי "כשהמתים חזרו"]
הבנים למדו אלף בית עברי בחדר, והבנות למדו מאימן. משעה שהושיבה אותה אימה על ברכיה ללמדה צורת אות, לא חדלה מלומר לפאני כי לייטי לקח פחות זמן לתפוס תבניתה של כל אות, ומהר ממנה נעמדה ללכת ומהר ממנה למדה לדבר. יחד נולדו שתיהן, ובכל זאת היא מתמהמהת בכל.
כשגדלו, ביקשה שרה לשלוח אותה עם אחותה ללמוד אצל יענקל שרייבער. אבל פאני לא אבתה ללכת עם אחותה, וביקשה להישאר עם אימה בבית.
"אם לא תלמדי לכתוב לא תתחתני," התרתה שרה בפאני, וזירזה בה ללכת.
פאני יצאה עם אימה ואחותה, חוששת שמא גם הפעם תקדים אותה אחותה בתלמודה.
הן הלכו ברחוב, וראו עוד אימהות מלוות את בנותיהן הקטנות והגדולות בדרכן אל ביתו של יענקל.
"הרואה את," אמרה שרה לביתה, "כולן הולכות ללמוד אלף בית אצל יענקל שרייבער, כמו שעשינו אנו כשהיינו קטנות."
יענקל עמד בפתח ביתו והקביל את פני הבאות. שעה שראה את שרה פלדמן עם שתי בנותיה פרש את ידיו לקראתן ובירכן.
"ברוך הוא וברוך שמו," אמר יענקל לשרה. "את למדת אצלי, ועכשיו את מביאה הנה את בנותייך."
שרה שחקה למולו. היא נשקה למזוזה, נכנסה לחדר, בירכה לילדות ולאימהות שליוו אותן והביטה מסביב. הוא לא השתנה הרבה מאז שהייתה ילדה וישבה בעצמה על ספסלו.
יענקל הושיב לפניו את פאני וייטי, נטל לידיו נייר ושרטט עליו קו ועיגול בעפרונו. אז נתן בידיהן עפרונות ודפים, ואמר להן להעתיק בדיוק את הצורות שצייר.
פאני הביטה באימה.
"אין דבר, כמו שאני למדתי, עכשיו תלמדו גם אתן," אמרה לה שרה.
היא הודתה ליענקל, שלשלה בידיו את שכר לימודן והלכה משם.
בתחילה ישבה כמשותקת, בעוד אחותה מניפה בחריצות את עפרונה, ומנסה להעתיק את הצורות שנתן בפניהן יענקל.
בינתיים הושיב את הבנות הגדולות יותר, שיעתיקו את האלף בית, ואז העמיד את הבנות הכי גדולות שתעתקנה מהבריוונשטעלער שלו, מנסח המכתבים, מכתב ביידיש לחתנן המיועד.
ראה יענקל שפאני מתמהמהת, ניגש אליה וליטף לראשה.
"הנה, קחי את העיפרון בידך, ונעשה זאת יחד," אמר. הוא הכניס עפרון לכפה הקטנה, שם עליה את כפו והוליכה על פני הדף.
"לבד, לבד!" קראה פאני וחילצה מידו את כפה.
"רוצה לבד, שיהיה לבד," אמר וטפח על שכמה.
פאני נטלה את העפרון לידיה, הביטה בציורי אחותה ואז בציורו של יענקל, והחלה מסיעה את העפרון על הנייר. ידיה רעדו, והקו שיצא מתחתיהן היה מזוגזג מרוב פחד.
ייטי הרימה אליו את עיניה השואלות.
יענקל הביט שבע-רצון בהעתקיה, ומחמת שהבין דבר לפנים דבר רק מצמץ לה בעיניו הטובות.
בזמן שהיו מתייגעות אצלו היו אחיהן הקטנים לומדים בחדר של שלמה דער קנייפער. שמו, הצובט, ניתן לו על שום שכל תלמיד היה מקבל ממנו צביטה בפנים, בישבן או בזרוע, על פי העבירה שביצע. כשהתלוננו עליו ועלוועל וזלמן בפני אחיהם הגדולים סיפרו להם, שאצלם, בחדר של אנשל, לא הצביטה מדברת כי אם הקנצ'יק שלו, המגלב, וצליפותיו כואבות עוד יותר.
החדר של אנשל היה מטויח בקש ובבוץ. בימות הגשמים נקלף הטיח והעץ נגלה במערומיו. רוח קרה הייתה חודרת בעד הקירות, והילדים היו מסתופפים סביב השולחן הארוך, מכורבלים במעילים, למען ייחם להם. אנשל ישב בראש השולחן, לפניו סידור באותיות גדולות ובידיו רגל של עוף. הוא היה מזמן אליו ילד, מורה ברגלו של העוף על אות ועל ניקודה ומבקש ממנו שיקראנה. הילד הקריא וכל הילדים חזרו אחריו. רק אחרי שסיימו התיר להם לשחק בחצר.
הלימוד בחדר של אנשל נמשך מבוקר עד ליל. בהפסקות היו משחקים ביניהם בכפתורי העצם שתלשו ממעילו החדש של מוישיק רבינוביץ', או בקוויטלעך, קלפים שהכינו במו-ידיהם וציירו עליהם דובדבנים. לפנות ערב, כשהיה אנשל הולך להתפלל מעריב ומנחה, לא הדליק את המנורה מחמת חיסכון והותירם בחושך. הם פחדו לקום מספסלם, ישבו דחוקים זה לזה וסיפרו איש לרעהו סיפורי רוחות ושדים על המת היהודי, שהתעורר כשעברה הלווייתו על יד המקום שהיה בו פעם קלויסטער נוצרי, או על הרוחות המתפללות בבית הכנסת בשעת ליל.
כששב אנשל קיבלו מידיו מחברת, שכתב בה אותיות ומילים בכתב-ידו, והצטרכו לעבור עליהם בנוצה ובדיו. משיעוריהם היו שבים וכתמי-דיו על ידיהם, ולא הצליחו להוריד את הדיו אלא כאשר חיככו ידיהם באפר מן הכיריים.
כל עוד למדו בחדר של אנשל היה יונה שמח, לפי שעשה שם עסק. נחום שוחט היה מבקר בחדר, כדי לראות מי מהם לובש ארבע כנפות, ומי שעשו כן היו מקבלים מידיו שתי קופיקות. מרגע שנודע הדבר ליויינע מיהר ונעמד ראשון לפני המשגיח, הראה לו את הטלית קטן שלו, קיבל ממנו שכר שתי קופיקות וטמנן אצלו. כך נהיה לו מהן רובל שלם.
עם שבגרו עברו הבנים לבית ספר עברי והבנות אל המורה הגרמנייה, שבאה מנובוסליץ האוסטרית ולימדה אותן קרוא וכתוב ורקמה. אבל גם אחרי שכבר למדו בבית ספר, אם היה אנשל פוגשם ברחוב היה אומר להם, הגידו לאביכם שישלח לי רובל.
התרעמו עליו ואמרו אבל רבי, כבר איננו לומדים אצלך.
השיב להם, אם לא אתם, ודאי אביכם או סבכם למדו אצלי, ואם כך או כך הם חבים לי רובל.
*
חג שמח,
אילן.
