הורים וילדים

     אני מסתכל בכותרת הפוסט הזה, וזה -בלתי נתפס בעיניי. שישים יום חלפו, מאז תחילת החופש הגדול. שישים יום…

     את היום הזה פתחתי, וכנראה גם אסגור, בעייפות בלתי רגילה. אינני יודע אם זה משום שהלכתי אמש לישון…

     אני בעד הפגת ערפלים. איפה שרק אפשר למנוע עמימות, להשרות בהירות, זה ראוי בעיניי לאין ערוך מאשר להותיר…

     צריבה איומה בגב ואז בישבן, בקדקוד ובעצם בכול עור הגוף, זה מה שהרגשתי לפתע, עשר דקות אחרי שיצאנו…

     היום הזה היה ללא ספק יומו של מיכאל. הוא התחיל בבוקר, כששבתי ממכון הכושר וגיליתי, שמה שחשבתי שהוא התוכנית…

     "אבא, מבוגרים מדברים כול כך הרבה," אמר לי הערב מיכאל במיטה, אחרי ששוחחנו, "אני לא אוהב שמדברים עלינו. מבוגרים…

     טוב, די כבר, די. די מהחום המעיק והבלתי נסבל הזה, המחריף בשל העובדה שעד יום חמישי איננו יכולים ללכת…

   עכשיו הם שניהם נרדמים כבר. מקודם השתוללו במיטה. דניאל ליקק את מיכאל, מיכאל צבט את דניאל, ודניאל בא החוצה…

     לא היה כיף איתי הערב. צרחתי על כול מי שמסביבי. מזל שזה היה בארוחת הערב המשפחתית, ולא במקום אחר.…

     נגמר לי הכוח. אני מרגיש שכל תא בגופי עייף. הלילה, כששכבנו במיטה, קראתי לילדים רק חצי סיפור של שלומית…