"אבא, מבוגרים מדברים כול כך הרבה," אמר לי הערב מיכאל במיטה, אחרי ששוחחנו, "אני לא אוהב שמדברים עלינו. מבוגרים צריכים לדבר על הדברים שלהם, ואנחנו על הדברים שלנו. אני לא רוצה שתספר עלינו לחברים שלך. וגם לא ל-ב' (התרפיסטית שלנו)."
שמעתי את זה ונאנחתי.
"למה אתה עושה ככה?" חיקה את אנחתי.
"כי אני מאוד עייף."
ואכן, אני עייף מאוד, בסיומו של יום מלא וגדוש.
הבוקר שלי התחיל אצל ב'. סיפרתי לה על השינוי שחל בי, ובעקבות זאת גם בילדים, בשבוע האחרון.
אני קורא כעת את ספרה של ברנדון בייס, "המסע לילדים." תוך כדי קריאה הבנתי, שעלי למצוא אצל מי אוכל לעבור את המסע, קודם כול בעצמי, כדי להתפייס עם הילד שבתוכי. מצאתי מישהי, שוחחתי איתה, קבענו. ברגע שזה קרה, פשוט באותו רגע, הוצפתי באהבה עצומה. זה היה על הסטפר במכון הכושר. הרגשתי, פיסית ממש, איך ההילה שלי מתרחבת מעלה מעלה מעל לראשי, ונמלאת באור ובאהבה. וזה עוד בכלל לפני שעברתי מפגש של המסע.
זה היה הסימן בשבילי, שהדרך הזו היא הנכונה לי כעת.
היום, לפני הצהריים, כשבנינו יחד לבקשת הילדים אוהל משמיכות בסלון, וישבנו בו, גם מילאתי אותו באור ובאהבה, ושריתי עימם בתוכו, בתור שלב ראשון של המסע לילדים.
השינוי ניכר כבר אתמול. בדרך לסבא מיכאל אמר לי, "אבא, החלטתי היום לא להשתולל אצל סבא." ואני, מופתע ונרגש, מאוד החמאתי לו על החלטתו.
כשסבא החזיר לי אותם, אחרי הסדנה בכפר הירוק, אמר לי, שהתנהגו מאוד יפה, הן איתו והן עם סובביהם, כשהלכו לשחק בגן המשחקים של המטוס, ברמת השרון. ואז שוב שיבחתי אותם על התנהגותם.
הבוקר הייתה הסצנה הבאה: מיכאל נטל את מכשיר הטלפון הנייד שלי, בדיוק בזמן שהתחלתי לאכול. דניאל מיד חטף אותו מידו. מיכאל התנפל עליו במכות, ודניאל בעט בו. מיד קמתי, לקחתי משניהם את מכשיר הטלפון, הנחתי אותו במקום גבוה והודעתי להם, שאם הם רבים על הטלפון בצורה כזאת, הוא לא יהיה אצל איש מביניהם.
דניאל תפס בזרועי הימנית, משך אותה ונתלה עליה במחאה, במטרה לגרום לי להחזיר לו את המכשיר. ניסיתי לנער את ידי ממנו, אבל הוא רק תפס בה עוד ועוד. ואז, במקום להתרגז, עשיתי שינוי מסדר שני. קמתי מיד ויצאתי עם האוכל לחצר.
דניאל בא אחרי, ניסה עוד קצת להכריח אותי להחזיר לו את הטלפון, במשיכת תשומת לב על ידי הטרפתי בצפצוף בפעמון החשמלי החדש שהתקנתי לאופניו, ובהתאנות לאחד העציצים בחצר. אמרתי לו שזה לא יעזור לו, אבל אם ימשיך להתנהג כך הוא פשוט לא יקבל בכלל את הטלפון היום. הוא חשב רגע, ואז הפסיק לגמרי את התנהגותו.
קמתי מן השולחן, ניגשתי אליו והרמתי אותו על ברכיי. חיבקתי אותו ונשקתי לו, ואת שארית הארוחה אכלתי ביד ימין, בעודו חבוק בשמאלי.
אחרי כן התחלתי לנשוף רוח לאוזנו, ולדגדג אותו, וכול העניין נגמר בצחוק גדול. וזה היה השינוי מסדר שני הנוסף שעשיתי. שינוי מצב.
לפני ארוחת הצהריים היה עוד קטע מדהים לגמרי. מיכאל הבחין בפעמון היד המאוייר שיש לי, שיחק איתו בידו, ושאל אותי לשמות חלקיו. "זה הענבל," הסברתי לו, "וזה הזוג. הזוג מכה בענבל ומוציא ממנו את קולו של הפעמון."
ואז עלה רעיון במוחי.
"אתה יודע למה הפעמון הזה משמש לי?" שאלתי אותו. הוא הניד בראשו לשלילה. "לגירוש מחשבות רעות מן הבית. בכול פעם שיש לי פחדים או מחשבות רעות אני מסתובב עם הפעמון בבית ומגרש אותן מתוכו. רוצה שאראה לך איך?"
הוא כמובן רצה. ואני הושטתי לו יד, וכך הלכנו, יד ביד, ברחבי הבית, מתחילים מן הקצה הרחוק ביותר שלו, הפינה הכי קיצונית בחדר האמבטייה, עוברים דרך כול פינות הבית ומסיימים בקצה האחר שלו. בכל פינה חזרתי על המשפט "לכו לכם מכאן, מחשבות רעות ושדים ומכשפות, לכו מפה." וכשסיימנו, שנינו חייכנו זה לזה, מרגישים שהבית אחת נוקה עד מאוד (שלי, עוד הזדמנות להודות לך על שלימדת אותי את זה:)).
כמו שדברים כאלה קורים, רגע אחרי שסיימנו את טיהור הבית, ואני התיישבתי לרגע למול המחשב, לנוח, מוצף באושר, קיבלתי עוד הודעה מתועבת מן המטריד הסדרתי בבלוג שלי. אבל הייתי כול כך רגוע ומלא באהבה, שפשוט העברתי אותה לפח האשפה וחייכתי לעצמי. הוא לא יודע שטיהרתי את הבית וגם את עצמי, אמרתי בלבי. הרי מבוקשו היחיד, הדבר היחיד שהוא חושב שיוכל להשיג בהודעותיו, הוא הטרפת דעתי. אבוד לו. שיטבע בחומצת ליבו.
חייכתי לעצמי והמשכתי בשלי. לנהל את זרימת החיים בבית, לקבוע עובדות. כך, אפוא, החלטתי שבארוחת הצהריים אין יותר מסכים. כשהודעתי זאת למיכאל ודניאל הם התמרדו ובכו, שכן התרגלו, בעוונותיי, לצפות בסרטון תוך כדי אכילה. אבל הפעם התמדתי בהחלטתי. ברוגע, אבל בהחלטיות. הסברתי להם, שאנחנו צריכים להכניס שינוי בהרגלים שלנו, אכילה אגב צפייה בסרט, וששינוי הרגלים זה באמת דבר קשה. אבל שנתגבר על זה יחד. ושהחלטתי את זה, כדי שנוכל לשוחח תוך כדי ארוחה, והאוכל גם יתעכל יותר טוב בגוף. הם נרגעו, ושוחחנו, ועם האנרגיה הטובה הזאת גם הלכנו לישון.
אחר הצהריים, מיד כשקמנו, הצעתי להם שתי אופציות בילוי – ללכת לסרט בדיזנגוף סנטר או לגן שעשועים. הם התווכחו ביניהם, כדרכם, עד שפשוט החלטתי לעשות שינוי מצב. הודעתי להם שאנחנו נכנסים למכונית ונוסעים, עם תיק מים ופירות ועם אופני האיזון.
"לאן, אבא?" הם שאלו.
"זה סוד," אמרתי להם.
כל הדרך הפצירו בי שאגלה להם לאן אנחנו נוסעים, וגם ניסו לנחש. אבל רק קרוב מאוד למקום גיליתי להם, שאנחנו נוסעים לפארק הירקון. הם מיד ניסו למחות על כך, אבל אני המשכתי בנסיעה. נזכרתי ב'פינה ירוקה,' בית הקפה והמסעדה המצוי בתוך בית המועצה לישראל יפה, שפעם הייתי הדובר ואיש יחסי הציבור שלה, וכיוונתי את המכונית לשם.
אינני יודע מי מכם מכיר את המקום. אבל הוא טובל ביופי. ו'פינה ירוקה' היא אחת המסעדות החלביות הכי טובות בעיר, שלווה ומשקיפה אל נוף נפלא.
קניתי שם אמריקנו, ויצאנו לטייל באופניים לגדת הירקון. בחוץ נשבה רוח נעימה, לאט ירד הערב, ומסביבנו התפרשו כרי הדשא הירוקים, עצי הברוש והאקליפטוס הומי הציוצים, והיה פשוט כיף. משחרר ומרגיע. כשמתחברים לאור ולאהבה, הם כבר מכוונים אותנו אינטואיטיבית לגמרי למקום הנכון.
עם שובנו ל'פינה ירוקה' התיישבנו לאכול. הזמנו פיצות קטנות לילדים (הן מוגשות על בסיס טורטיה), שתי כוסות מיץ תפוזים טרי ובייגל אמריקאי עם גבינת מוצרלה וירקות קלויים בשבילי. כשהגיע לשם זאביק, בעל הבית, שאני מכיר מזה שנים רבות, התחבקנו, הוא הכיר את הילדים ואז גם כיבד אותם בשתי מנות פרעצל עם מטבלי גבינת שמנת וטחינה וזיתים שחורים נפלאים.
בילינו שם כמעט עד רדת לילה, אז חזרנו הביתה, לאמבטיית קצף ולשעת סיפור. הערב מיכאל בחר את הספר הנפלא 'תולעת כל יודעת,' ואני, למרות עייפותי, קראתי להם אותו בהטעמה הראויה.
בילינו שעות יחד. היה פשוט נפלא. זה עשה לי מצב רוח כול כך טוב הערב, שנכנסתי אל המכולת השכונתית בעודי שורק לעצמי בשקט מנגינה עליזה.
"האלו, לא שורקים בעסק," העיר לי אחד העובדים, ספק ברצינות ספק בחיוך.
"כול כך רע לך שאני סוף סוף קצת שמח?" השבתי לו בחיוך.
"מה, כול הזמן אתה לא שמח?" השיב לי בשאלה.
חייכתי אליו ושבתי הביתה, עם השריקה על שפתיי. אתמול כבר הודעתי במכולת שאני מוכר את הבית. היה ברור לי, שעלי להודיע זאת שם רק כשאני באמת בטוח בהחלטתי, כי זה מיד יעשה כנפיים. ואכן, היום היו המון טלפונים לגבי הבית, בימים הקרובים יבואו לכאן הרבה אנשים לראותו, ואני בהחלט יכול להציב לעצמי כתאריך יעד את ה-1 בספטמבר כתאריך החתימה על עסקה, עם זה שישלם את המחיר המיטבי על הנכס, ויוכיח את רצינותו בתשלום דמי קדימה – שיבטיחו כי יישאר עמי 45 יום נוספים עד סיום ההליך המשפטי הכרוך במכירת דמי מפתח (תצהיר דייר יוצא, תצהיר דייר נכנס, תשובת הבעלים וכו').
אם אתם רוצים לעשות חסד עמכם ועם ילדיכם, בקצה החופש הגדול, קחו אותם לפארק הירקון. ב-140 שקל אפשר לשכור אופני דיווש משפחתיים, נדמה לי שליד הצפארי, לא בדקתי במדויק, ואפשר גם לשכור סירת פדלים או מנוע או משוטים. זה הדבר הבא שאני מתכנן בעבור ילדיי, לפי בקשתם. לבקש מאחד מחבריי הקרובים או מאחי להצטרף אלינו, כדי שיהיה מבוגר עם כול ילד, לבלות ערב נעים בשיט בנחל הירקון ולקנח אותו בעוד ארוחת ערב ב'פינה ירוקה.'
היה עוד משהו ששמתי לב אליו הרבה בימים האחרונים, אבל היום הוא ממש בלט. ההטיות הלשוניות הנפלאות, שמטים בניי את העברית. כשביקשו קוביות קרח ב'פינה ירוקה', שרבבו אותן בכוסותיהם וערבבו אותן, אמר דניאל, "אבא, אני מנמס את הקרח בכוס."
"לא מנמס, ממיס," הערתי לו.
והיו עוד כמה פניני לשון כאלה.
זה היה יום נהדר. הדבר הכי כיפי שקרה לי במהלכו הוא שמיכאל אמר לי פתאום, "אבא, אני כול כך אוהב אותך שאני רוצה לאכול אותך!" ואז דניאל החרה-החזיק אחריו.
זה הסימן הטוב ביותר לכך, שאנחנו במקום הנכון.
שיהיה לכם ערב טוב.
אלנור,
זו הייתה המסיבה לקראת צאתו לאור של הספר 'שדלץ':) גם לי יש אותה התמונה.
תודה שאת קוראת, תודה שאת מגיבה.
אילן.
מגיעה באיחור לקרוא את סיפורייך ונהנית כל כך…כל כך מזינה היא האהבה.
ונזכרתי בתמונה ששמורה אצלי באלבום מאירוע שלך ב"פינה ירוקה", בה מצולמים אמא ואתה, מיכאל שלי ואני…לא מצליחה להיזכר מה הייתה הסיבה לחגיגה אבל זוכרת את הרוח הטובה.