דניאל כבר ישן. מיכאל מסרב להירדם.. הוא קושר איתי שיחה, שתפקידה, בין השאר, גם לדחות את הקץ. האמת היא שהוא פשוט רוצה להיות איתי. ואני רוצה להיות איתו. אבל לא פחות מכך עם עצמי.
"אבא, מחר ניסע ליאיר ומיכלי, וליה, ואיתן, ועומרי, ושוש."
"לא, מיכאל, בסוף לא ניסע אליהם מחר."
"למה?"
"כי ליה נשארה בצבא, אז אי אפשר לחגוג לה יום הולדת, ויאיר ומיכל דחו את זה ליום אחר."
"אבל למה?"
"למה מה?"
"למה ליה נשארה בצבא?"
"כי היא צריכה לעזור לחיילים."
"למה?"
"כי בצבא יש דבר כזה חובשת. וליה היא חובשת. והיא מטפלת בחיילים. היא שמה להם משחה ופלסטר על הפצע, נותנת להם כדורים נגד כאבים…"
"למה?"
"כי לפעמים חיילים נופלים, נפצעים."
"אבל למה?"
"למה מה?"
"למה חיילים גדולים נופלים?"
"כי גם חיילים גדולים יכולים לרוץ, לקפוץ, ליפול עם הרובה שלהם על הארץ."
"למה?"
"כי התפקיד שלהם זה לרוץ לתפוס אנשים."
"למה?"
"למה למה למה למה למה, די כבר, מיכאל, לך לישון. נורא מאוחר. יש חושך."
"אני אדליק פנס, אתה תלך לספה, אני אספר לך סיפור על החולד שעשו על הראש שלו קקי."
"לא, מיכאל, עכשיו מאוחר מאוד בלילה, הגיע הזמן לישון."
"אז תשכב."
"אני לא יכול. לקחתי כדור, ואני צריך לחכות עד שיירד לי לבטן."
"למה לקחת כדור?"
"כדי להיות בריא."
"למה?"
"כי זה כיף להיות בריא."
"למה?"
"למה תיש."
"למה?"
"למה, תיש וגם גמל!"
ככה זה נשמע עכשיו עם מיכאל. הוא אפילו שכב הערב במיטה ושר את שיר הלמה (אין לי מושג אם יש שיר כזה, או שהוא המציאו בו-ברגע. זה סביר בהחלט. הוא ילד מאוד יצירתי: למה-למה-למה-למה-למה… אינספור פעמים של המילה 'למה,' עם סוג של מנגינה פתוחה.
לילה למה טוב.
תפתח את הסקרנות של הילד. למה חיילים צריכים לתפוס אנשים?
תתאים את התשובה לרמתו.