לפעמים זה (להיות הורה יחיד לתאומים בני שנתיים וחצי) מעייף עד כלות. פשוט עד כלות.
וזה עוד בשבת שבה ישנו שינה מרובה ועמוקה, ואפשרו גם לי כזו.
אבל זה מתחיל ביום שישי בבוקר, שבו הבאתי את הילדים לגן, הכנסתי את הרכב למוסך, להמשך הטיפול בהחלפת הקלאץ' ובירור הבעיה המוזרה שיש בו, מין רעידות בין הילוך 1 ל-2, כשיורדים הילוך. בינתיים הלכתי לכושר, קיימתי פגישת עבודה פוריה עם כותב צעיר, אפילו אכלתי להנאתי ארוחת בוקר באספרסו בר, יחד עם עיתוני השבת.
ואז הגיע הטלפון מן המוסך. שלא מוצאים את הבעיה ברכב. שמשהו ברובוט נהרס, על ידי הקלאץ', שהיה כבר שבור לגמרי. והרכב צריך על כן להישאר במוסך לפחות עד יום ראשון, כי, כדי לחסוך לי עלות החלפתו של רובוט, שזה כ 16,000 ש"ח, כשוויו של הרכב כולו, הם מפרקים חלק אחרי חלק ברובוט, מנסים לבודד את הבעיה, כדי לחסוך לי בעלות תיקונה.
נו טוב, והעגלה הייתה באוטו. במוסך.
אז הלכתי למוסך ברגל, הוצאתי ממנו את עגלת התאומים, הלכתי איתה ברגל עד למעון, ומשם התלוויתי לאם ובתה שהראו לנו איפה עומדת תחנת האוטובוס המגיע לשכונה שלנו, ונסענו בו. הילדים כמובן נהנו. זו הייתה הנסיעה הראשונה שהם זוכרים באוטובוס.
למעשה הם כל כך נהנו, שכאשר ירדנו מן האוטובוס מיכאל פצח בבכי, שהוא רוצה עוד אוטובוס, והוא לא סיים את הבכי הזה עד שהגענו הביתה, דרך סמטאות נווה צדק. ואז, כשהורדתי אותם מן העגלה בחצר, הוא סירב לרדת ממנה, ביקש להמשיך להיות קשור, ולקבל בה את בקבוק המטרנה שלו.
אז הבאתי לו אל העגלה בחצר את בקבוק המטרנה. אבל אז הוא זרק אותו לארץ ואמר שהוא לא טוב, ושאחליף לו את הפייה. וכך עשה פעמיים.
בשלב הזה אילנה יצאה החוצה ושאלה מה קרה.
"הילד פשוט נמצא בעיצומו של גיל שנתיים הנורא," אמרתי לה, "וככה זה כבר כמה ימים."
"משהו פה לא טוב," השיבה לי.
"מה זאת אומרת?"
"משהו פה לא טוב," שבה ואמרה, "אתה כנראה לא מבין מה מציק לו. אי אפשר לכסות כל דבר ב'גיל שנתיים הנורא.'"
"טוב, אילנה," נאנחתי, יודע שהיא לא תשכנע אותי ואני לא אותה.
אחרי כמה דקות, כשהסכים לרדת מן העגלה, לקחתי את מיכאל לידיים, חיבקתי אותו ושאלתי אותו אם הוא יודע עד כמה אני אוהב אותו, ומי אוהב אותו הכי בעולם. והוא כבר חייך קצת ואמר 'אבא.'
בימי שישי שבת אנחנו ישנים יחד כמו פעם. אז אתמול, אחרי כל הסצנה הזאת, הלכנו לישון יחד. אני התעוררתי בארבע. אותם הערתי ברבע לחמש, בהפצרות קולניות, אחרת לא היו מוכנים בזמן לאבא שלי, שבא לקחת אותנו במכוניתו לארוחת המשפחה ברמת השרון. בזמן שישנו הכנתי את תיק היציאה, עם הפיז'מות להחלפה, בקבוקי המים לאוכל וכול הנדרש לי, ואז כשקמו רחצתי והלבשתי אותם, והתקשרתי לאבא שלי, כדי להודיע לו שאנחנו מוכנים לנסיעה.
עד שסבא הגיע בילינו בחצר.
אצל סבא הם השתוללו כמו שני מטורפים. הם רצו בסיבובים מסביב לסלון ולמטבח, קפצו קפיצות התאבדות מספת העור בסלון, ישבו ושכבו על השולחן הסלוני, אכלו ופיזרו פירורי חלה על השטיח ועל הספות, אחרי כן, כשכבר התיישבנו כולנו לאכול, הם העדיפו לרדת לרצפה ולזחול מתחת לשולחן האוכל, לחלוץ נעליים וגרביים ולהשליך אותן על הסעודה, לכבות את האור בכול הבית והשיא – לזרוק באוויר, במטרה לפגוע, את אבני הלגו, ואגב כך גם להרוס לבת דודתם הקטנה את מה שבנתה.
בשלב של זריקת הנעליים והגרביים לקחתי אותם ל'פינת העונש' במטבח, שם ריתקתי אותם לכמה דקות מול ארון, בתקווה שיירגעו. אבל זה לא עזר. בשלב של זריקת אבני הלגו לכול עבר כבר הפתעתי אותם במכה לכל אחד על ידיו.
זה כמובן העליב אותם, והם בכו. אבל רגע אחרי כן חזרו לסורם.
אני לא זוכר איך זה נגמר, כי היו ערים גם כול הדרך הביתה, בניגוד להרגלם. כך יצא, שהלכו לישון רק בעשר בלילה בשישי, אם לא מאוחר יותר, ולכן גם התעוררו הבוקר לא בחמש וחצי, כהרגלם, אלא קרוב לשמונה. (זה כמובן מבלי להחשיב את ההשכמה לפני ארבע, בשביל לבקש בקבוק).
התעוררתי בשש וחצי, בירכתי את מזלי הטוב על שנתם המתוקה. זה אפשר לי עונג נדיר. לאכול בשקט ארוחת בוקר של שבת, עם עיתון.
בזמן שישנו הכנתי את התיק ליציאה ושקית עם קלמנטינות, תפוח ושקית פריכיות קטנות וגם ביצים קשת וסלט לארוחת בוקר.
אחרי שהתעוררו ישבו לאכול, ואז החלפתי להם חיתולים ובגדים. מיכאל ביקש בלי חיתול, כי הוא ילד גדול, ונותר רק עם תחתונים. דניאל עוד רצה חיתול.
התלבשתי אותם בבגדים ארוכים, עם נעליים וגרביים. אבל רק פתחנו את הדלת לחצר ראיתי שיום חם בחוץ, ואז הזמנתי אותם להתלבש בבגדי קיץ, עם סנדלים. וכך גם אני עשיתי.
בסביבות תשע וחצי או עשר יצאנו סוף סוף לטייל. בגן של הטוטו, גן השעשועים הקטן הקרוב לבית, אחרי כן בכיכר רוטשילד, משם חתכנו להרצל, מגדל שלום, נחלת בנימין. שם נעצרתי ליד חנויות הבדים. הראיתי להם דוגמאות של בדים, עברנו על הצבעים, אחרי כן על הצורות, פסים, משבצות, פרחים. בשלב מסוים מיכאל ביקש להתיישב על ספסל מול חנויות הבדים, וזה מה שעשינו. למול עינינו הייתה תלויה מדבקה גדולה של 'ראש אינדיאני' והם שאלו מה זה. וקיבלו הסבר.
אחרי כן ראינו בחלון מכונת תפירה ישנה ומספרי גזירה גדולים, חלודים. הסברתי להם מהו חייט. אחרי כן המשכנו ללכת וראינו קן נמלים מתחת לעץ בנחלת בנימין. אז עצרנו. הם התיישבו על שפת צלחתו של העץ, נתתי להם פריכית כדי לפורר אותה ולתת לנמלים אוכל, הסתכלו איך הן מושכות פירורי פריכית אל הקן, ואז המשכנו הלאה, שוב אל הכיכר.
כשהגענו הביתה השעה הייתה כבר שתים עשרה. להפתעתי, הם דווקא ביקשו לאכול, וישבו לאכול איתי מרק, אורז ובשר. אבל עוד היו ערניים.
אז הוצאתי לחצר את המשפך שגילו במגירת המטבח, עם שני בקבוקי שמפו ריקים, כוסות חד פעמיות וקופסת פלסטיק עמוקה מלאה במים, ולימדתי אותם מהו משפך ומה עושים איתו.
הם כמובן נהנו מאוד מזה. החצר נמלאה מים, גם חלק מן הבית, ובסופו של דבר הייתי גם צריך להחליף להם את הבגדים.
כשנשכבנו במיטה בצהריים הם עוד היו ערניים. אז הבאתי למיטה את המחשב, והראיתי להם סרטים על בונה, כיצד הוא בונה את ביתו בנהר מענפי עצים. זה משהו שהבטחתי שאראה להם.
משנת הצהריים קמתי לפניהם, בשלוש וחצי. הם קמו שעה אחריי, רק אחרי שהשמעתי מוסיקה במערכת. וזה גרם לדניאל לקום צוהל, משום שהוא מאוד אוהב מוסיקה, צוהל ומופתע, ולמיכאל – לקום נרגן, כי זה עושה לו רעש.
התלבשנו, והם מיד ביקשו לצאת למרכז סוזאן דלאל. אני עוד עיכבתי אותם קצת בבית. הייתי מוכרח להחליף מצעים במיטתי, ולימדתי אותם איך עושים זאת, ומהן 'ציפה' ו'ציפית', שמתי מכונת כביסה ראשונה לעבוד – ורק אז יצאנו להסתובב. הלכנו למרכז סוזאן דלל, כדי לאכול גלידה תות ולשחק במרכז. שם בילינו את הערב, בצפייה בילדים אחרים במשחקיהם וגם בריצות משלנו.
חזרנו הביתה למשחקי המים באמבטיה, לארוחת ערב, למשחק על השטיח בחדרם בכל מיני צעצועים, קודם כול בובות אצבע, ואחרי כן חיות קטנות, ואז סירה והליקופטר.
ומכיוון שההליקופטר כל כך סקרן אותם גם עברנו לצפייה בסרטי הליקופטרים ומטוסים ביו טיוב.
ואחרי כן נמאס להם, והם קפצו לאילנה.
רק ברבע לתשע, נורא מאוחר יחסית לשעה שבה הם בדרך כלל נרדמים, הזמנתי אותם לצחצח שיניים ולהיכנס למיטה. הפעם בלי סיפור לפני השינה, פשוט כבר לא נותר בי כוח.
שכבתי איתם קצת במיטה כדי להרדימם, וכשחשבתי שהם ישנים יצאתי ממנה אל שולחן עבודתי.
לא עברו כמה רגעים והנה מיכאל מתייצב לידי, כולו ציפייה שאזמין אותו להצטרף אלי בעבודתי.
"לא מיכאל," אמרתי לו בקול תקיף, "לך למיטה. אני צריך לעבוד."
הוא עיקם פרצוף וחזר אל החושך.
הייתי כל כך מרוכז שלא שמתי לב היכן נשכב.
רק כשקמתי מן השולחן גיליתי את שניהם שוכבים להם על מיטתי. שני מטר משולחן הכתיבה שלי.
אמרתי לעצמי, שאני מוכרח ללמדם להירדם במיטותיהם, וגם לשמור על גבולות. ומעבר לכך, שאני זכאי לשנת לילה טובה משלי. ואז אספתי כל אחד מהם בידיי והעברתי אותם למיטותיהם.
ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
תשמעו, לפעמים זה כל כך מעייף להיות הורה יחיד לשניים, שזה לא ייאמן ממש. ואני כבר לא מדבר על מספר הפעמים שכל אחד מהם חלץ היום נעלים וגרביים, או חרבן וביקש החלפה, או שרבו ודחפו ונשכו זה את זה. אני מדבר אפילו על שתי מכונות הכביסה שעשיתי הערב, ועדיין עומדות פה, בתוך ארגז הכביסה הרטובה לתלייה.
אבל המתיקות שלהם מפצה על הכול.
הם כבר מדברים לגמרי, וכשאני שומע את דניאל מסביר למיכאל משהו במלים ומשפטים כמו "זה אסור, נכון?" או "תיזהר, מיכאל, אתה תיפול" וכך הלאה, אני פשוט מתמוגג. וכשהם מתחילים פתאום לשיר "בוקר טוב אבא אילן, בוקר טוב מיכאל, בוקר טוב אני, בוקר טוב לונה, בוקר טוב סבא אברם, בוקר טוב אילנה" (דניאל שר כך הבוקר), או רצים מסביב למזרקה המרובעת במרכז סוזאן דלל ושרים "עכבר עכבר נוש נוש," כמו בשיר של דנה ודרור בסרטון יו טיוב לילדים, הנשמה פורחת מרוב אושר.
ואז אני מתבונן בעצמי, ושואל את עצמי האם באמת יש לי כוח לעוד סיבוב של כול זה, ואומר לעצמי שכן, שעד כמה שזה נשמע מטורף, ועד כמה שכרגע אני לא מבין מניין אגייס את הכוחות לזה, אני רוצה עוד ילדים.
אני רוצה עוד ילדים, ובעיקר – רוצה לראות את דניאל ומיכאל מתייחסים לשני אחים/יות צעירים מהם, מלמדים אותם דברים כפי שאני לימדתי אותם ושומרים עליהם בדרכי העולם.
ואני, אני כנראה אמשיך לחיות כמו שאני חי כעת. בודק עבודות ועורך ספרים לפרנסתי בשעות הגנובות שבין יקיצתי ליקיצתם, או בשעות הלילה, מלמד בבקרים, ומשתדל לשמור לעצמי בוקר אחד לכתיבתי שלי. מה שלא ממש מצליח לי בזמן האחרון. אבל אני מנחם את עצמי בחופשת הסמסטר.
לילה טוב, עייף ואופטימי, מן הבית שלנו, בתל אביב.
נ.ב.
הערב, בין דברים אלה לאחרים, קראתי בפייסבוק שרשור של הורים, בשאלה כמה פעמים יצא למישהו מהם להשאיר ילד עם חיתול מלוכלך, ולמשך כמה זמן. אני מוכרח לומר שנדהמתי מן התשובות. כל ההורים השיבו שהרשו לעצמם לעשות כן, אם מפני אילוצים שונים ואם מפני שפשוט לא היה להם כוח לטפל בילד, להחליף לו חיתול מלוכלך.
נדהמתי, מפני שזה לא קרה לי אפילו פעם אחת, למן היום שנולדו בו. וזה גם לא עולה על דעתי.
גם אם אני כבר שוכב במיטה, חצי פגר, וכל מה שאני רוצה זה לישון קצת, אם מישהו מהם אומר 'עשית קקי,' שמשמעו 'עשיתי קקי,' אני קם ומחליף לו חיתול, וגם אורז אותו בשקית ניילון ומקפיד לזרוק אותו בפח שמחוץ לחצר. לא עולה על דעתי להשאיר את הילד ככה ולו לרגע. זה נראה בעיניי פשוט נורא ואיום.
אז אני לא יודע אם אני אב השנה, כמו שהיו מי שהכתירו אותי בזה בעבר. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי נקים. הם כל כך נקיים, שמדי בוקר, לפני שהם הולכים לגן, אני שוטף אותם ומסבן את פלג גופם התחתון, גם אם עשו רק פיפי, כדי שחס וחלילה הגננות שלהם לא תרחנה מהם ריחות של הפרשות גוף לא מטופלות. זה, חברים, לא במשמרת שלי.
נ.ב. 2
לא יודע מה יהיה עם האוטו שלי. בשנה החולפת החלפתי לו 4 צמיגים, מוט הגה, ראש מנוע, קלאץ', גומיות, תושבת גיר והעברתי אותו טסט. אני מקווה שאחרי שהשקעתי בו כבר את מלוא עלותו בטיפולי השנה החולפת לא יהפוך בקרוב למועמד לפירוק לחלפים. חשבתי לנסוע עליו עוד שנים, עד שישבוק. אבל בקצב הזה נראה לי, שמהר מאוד אצטרך להיפטר ממנו ולרכוש רכב אחר תחתיו. עם המון מקום. הורה יחיד שמפנטז על ארבעה ילדים צריך רכב גדול:)
לילה טוב.
