מקודם, כשמיהרתי בחזרה הביתה מן ה"סופר פארם," אליו טסתי בעוד איילת, שכנתי, שומרת על הילדים הישנים, הרגשתי שאני תיכף פורץ בבכי. התבוננתי פנימה, והבנתי שנהייתי אמא. בפעם הראשונה מאז לידתם, לפני חצי שנה, עלה הערב למיכאל החום, בתחילת 38.3 ואחרי שעתיים 38.7, ואני נכנסתי לבהלה.
זה כנראה נובע מבקיעת השיניים. שניהם כבר מריירים, ומחזיקים הרבה אצבעות בפה. מיכאל גם בוכה הרבה שעה שהוא מחזיק בחניכיו, ונרגע כשאני מורח לו ג'ל נגד כאבים עליהם. אבל חום, מלווה גם ביציאות רכות!? זה עוד לא קרה לי איתם.
בתחילה התקשרתי לחגית, גיסתי. היא אם לשלושה ילדים, אחת מהם תינוקת, מכל גיסותיי היא הכי קרובה לגילאים שלי. והיא הרגיעה אותי, ואמרה לי, שצירוף של ריר, חום ויציאות רכות זה בדרך כלל תופעות לוואי לבקיעת השיניים. יותר מזה, במקרה של חום אפשר לחכות 24 שעות כדי לראות מה יקרה, ורק אז לפעול.
והיא יודעת. היא לא רק אמא למופת, היא גם שקועה כל-כולה בלימודי אורובדה, גוף האדם וכו'.
אז רחצתי את הילדים ויצאתי איתם לטיול ערב, עצרנו בבית הקפה, כל אחד מהם אכל חצי מנה, וכשהחלו לרטון חזרנו הביתה.
אבל בבית מיכאל פרץ בבכי, וכשהחזקתי אותו בידי הרגשתי שחום גופו עלה. מדדתי. זה עלה ל 38.7.
ואז נלחצתי באמת.
בתחילה השקיתי אותו במים, כדי שלא יתייבש. הוא שתה 60 סמ"ק. אבל כשניסיתי לתת לו אחרי כן סירופ אקמולי, הוא ירק אותו יחד עם מקצת מן המים, ובכה נורא.
זה היה השלב שבו התקשרתי לד"ר מרים הרמן, רופאת הילדים הנפלאה שלנו.
התנצלתי שאני מפריע לה בכזו שעה, וסיפרתי לה מה קורה. היא אמרה לי לתת לו אקמולי במנות קטנות, או לחליפין נר.
ונרות לא היו בידיי, כי, כאמור, לילדיי מעולם לא היה חום.
בשלב הזה כבר התחלתי להזיע. אם יש איזה דבר שאני לא מסוגל לקבל זה, שאני זקוק למשהו לטיפול בילדיי, והוא אינו תחת ידיי.
ניסיתי להתקשר לאילנה, שתיכנס הנה לחצי שעה כדי שאוכל לרוץ ל"סופר פארם," אבל היא לא ענתה. כנראה הייתה עסוקה. איילת, שכנתי הנפלאה, ענתה ובאה ושמרה לי על הילדים עד שאשוב.
עולם קטן. איילת הייתה עורכת "עכבר העיר" כשאני הייתי דובר "הקאמרי." כך הכרנו. שנים אחרי כן באה לגור בצמידות אלינו עם בעלה ושלוש בנותיה המקסימות, שמכירות את מיכאל ודניאל כמובן.
גם איילת הרגיעה אותי, אבל אמרה לי, שלא מעירים ילד ישן. אם הוא ישן סימן שטוב לו. "חכה עד שיתעורר. אם משהו יכאב לו הוא יתעורר," אמרה.
אז הנה אני יושב כאן, קופץ כל כמה דקות לראות שהכול בסדר, ממשש את הדופק של מיכאל בצוואר, לראות שהוא נושם, ונהיה מותש לחלוטין מרגע לרגע, מבחינה רגשית.
איפה בכלל יש מקום להכיל את כל האהבה והדאגה והפחדים האלה, על כל ילד, אל אלוהים. כמה כוח צריך בשביל זה. ואיפה אמא שלי, כשצריך אותה!?
צלצלתי לאבא. הוא רק שמע מה קורה ומיד הציע לבוא. אמרתי לו שיילך לישון. הוא השיב לי, שיישן עם שני מכשירי הטלפון על הכר, הנייד והנייח, ובמקרה שאזדקק לו, שלא אהסס להתקשר באמצע הלילה. ובכל מקרה, מחר יבוא בבוקר או בערב, מתי שאזדקק לו.
מזל שיש לי אבא, ועוד אבא כזה.
אני אלך הלילה לישון על הספה בסלון, קרוב לילדים, כדי לשמוע כל רחש.
שרק יעבור הלילה הזה בשלום.
