בשש בבוקר, אחרי ארבע שעות שינה בקושי, כבר התעוררתי, עם רפלקס חזק של הקאה. רצתי לשירותים והוצאתי את הנשמה. הקאתי את הבירה הסמיכה, החזקה, ששתיתי אמש, את סלט הבוטנים החריף, ואת מנת הספגטי בגבינה, ששכבה במקרר בבית מארחי עוד מלפני בואי הנה, תשעה ימים עברו כבר, ואני הרחתי אותה, וכשראיתי שהריח בסדר, וגם הטעם, פשוט טרפתי אותה בכל פה.
אז זהו.
היום, כל היום, לא יצאתי מהבית. הייתי בשירותים, ניסיתי לנמנמם קצת מרוב חולשה, יצאתי למרפסת להתאוורר, במעגלים אינסופיים של יגיעה ומותשות גדולה. בערב, כשכבר לא יכולתי יותר, צלצלתי לאיילת, הרופאה הישראלית העובדת בדלהי, והיא אמרה לי, שכיוון שאין לי חום וגם לא שלשול דמי או רירי, זה כנראה זיהום חיידקי או ויראלי, שיעבור כמו שבא.
"עליך רק להקפיד לשתות, ולכרסם מקלות מלוחים. אפשר קולה. כך תקבל גם אספקת נוזלים, גם סוכר וגם מלח. ואם החום שלך יעלה או תרגיש חולשה עזה ביותר, התקשר אלי וניקח אותה לבית החולים, להכנסת אינפוזיה, למניעות התייבשות."
. קניתי בקבוק קולה, ומקלות מלוחים הודיים, והתיישבתי לאכול קצת. זה בהחלט החזיר לי חיים. אז נזכרתי בשקיות אבקת המרק, מרק עוף אינסטנט של "אוסם," שהבאתי איתי, מישראל, כמו שאני עושה תמיד כשאני נוסע. קפה שחור,סיגריות, טחינה, מרק עוף – אלה פריטים הכרחיים בערכה שלי.
עשיתי לי ספל מרק רותח וישבתי לשתות. זה היה נהדר. הרגשתי שהוא ממש מחזיר לי כוחות.
אלא שקצת זמן אחרי כן, התחילו להתרמז שוב העוויתות, ומקץ שעה ומחצה של ניסיון עיכול כושל של ארוחת העניים הזאת, רצתי להקיא גם אותה.
אני מרגיש זוועה, בדיוק כמו שאמרו לי הישראלים מהקונסוליה שארגיש, כשזה יתקוף אותו.
"אבל אל תפחד," אמר לי גיא, "אתה לא תמות מזה. פשוט תסבול נורא עד שזה יעבור."
ושרון הוסיפה שזה מרגיש כמו לידה.
אז תודה לאל, עד לכאבים כאלה לא הגעתי, ואני מקווה שלא אגיע בכלל. אבל זה קשה.
טוב, עכשיו אני מרגיש קצת יותר טוב, כי הקאתי. תיכף אנסה לשתות קצת מים.
מזל שהכנתי לי ביטוח רפואי מן הארץ. אם אמשיך להרגיש רע אתקשר לאיילת ואתפנה לעירוי נוזלים.
נא לא לדאוג.:)
איזה מזל שהם לא נולדו היום. זה היה יכול להיות צירוף מזעזע, התקפי הקאה בלתי נשלטים יחד עם התרגשות הלידה.
