אני האנטישמי היודונאצי שלכם.

התנגדות ושמחות אחרות (106).

     הפוסט שלי ממוצאי יום הכיפורים, "זהו. נגמר. הפסדתם," הפך לוויראלי מהר מאד, וצבר תגובות רבות. בין השאר, אחת ממישהו בשם שוקי פורטל, שכתב לי רק "אנטישמי מטונף", ועוד אחת ממישהו שאינני מכיר, שמו אריאל דוד, שבחר להרחיב וכתב לי כך: "מה קורה, אפס? אם אתה חושב שהפסדנו כל מה שתצטרך לעשות זאת רק לשבת ולצפות מה שיקרה בקרוב. שב ותמשיך להביא ביד ותצפה להפתעות יא כלבה. כול מה שהוכחתם עד עכשיו זה שצדקנו ואתם יודונאצים, יודונאצים צריך להשמיד."

     תגובות כאלה צריכות ללכת לחקירת משטרה. לפחות בתגובתו של אריאל דוד יש משום איום ברור ברצח. אבל מכיוון שכבר התנסיתי בעבר בהגשת תלונות כאלה למשטרה, והן תמיד מוסמסו, אני מהסס אם להגיש תלונה כזאת. תחת זאת, לעת עתה, אספר לכול מי שאינו מכיר אותי והזדעזע מדבריי, מיהו האנטישמי היודונאצי הזה, שהוא אני. אדגיש מראש, שאין בזה שום כוונה להתנצל על דבריי מאמש. אני עומד מאחוריהם לחלוטין. רק שכעת אתן גם מעט מן הרקע שלהם.

     אני בן שישים וארבע. גדלתי בבית של שני ניצולי שואה, ממשפחות דתיות. אבי בן השמונים ושבע מחזיק עד היום את המפתחות לבית הכנסת השכונתי, בשכונה שהוקמה בידי ניצולי אותה עיירה. בבית הכנסת הזה שלושת אחיי ואני נימולנו, בו עלינו למצוות ובו עלינו לתורה, ובו גם יעלו, בעזרת השם, בניי לתורה בעוד כשנתיים.

     גדלתי בבית שומר מצוות ואני מגדל את בניי בבית שומר כשרות ומסורת. בגיל אחת עשרה הם כבר מתווכחים אתי מי מאתנו יקדש על היין בערבי שישי, מבחינים היטב בין כשר לטמא, ומקפידים על אי עירוב חלב ובשר.

     כאשר בני, מיכאל, התיידד בפורטנייט עם נער חרדי מרמלה עודדתי זאת, וגם נסענו אליהם והם אלינו, והתארחנו אצלם והם אצלנו. וכאשר הגיעו הנה, ואימו של הילד הזה פרשה מפת נייר חד פעמית על השולחן בביתי, ערכה עליו כלים חד פעמיים ושמה על השולחן את כול הארוחה שבישלה והכינה מראש בביתה, וכאשר אב המשפחה הזאת זימן את בניי לשולחן כדי לברך לפני הסעודה ואחריה, לא אמרתי דבר, אף כי בליבי ראיתי בכך השתלטות על אורחות חיינו.

     אני מגדיר את עצמי כסופר יהודי, לא ישראלי. את ליקוטי המוהר"ן וסיפורי ר' נחמן, ספר הזוהר ושירת הקודש של ימי הביניים, שלא לומר סידור התפילה והמחזור, קראתי בנעוריי. מאז, כול חיי אני קורא בכתבי הקודש, וספריית היהדות בביתי עשירה מאד. זה גם לוז כתיבתי. אני כותב בלשון יהודית, מורכבת ומרובדת מרבדיה השונים של לשון הקודש, הן בדגמי פיוט ותפילה מן השירה העברית לדורותיה, כדי להכשירם מחדש כחלק מתרבותנו, והן על דמויות שכוחות מן ההיסטוריה היהודית, על פי רוב רומנים היסטוריים. לצורך כתיבה עליהן אני שוקע כל פעם בארבע-חמש שנים של קריאה ותחקיר, וגם נסיעה לקהילות יהודיות נידחות. כך מצאתי את עצמי מתפלל תפילת ערבית של שבת בקהילה באמזונס, כך גם בסנטיאגו דה צ'ילה, בבואנוס איירס ובמקומות נוספים. בעבורי, היהדות היא צור מחצבתי וסלע קיומי, עיקר גדול בזהותי, המורכבת מהיותי יהודי, ישראלי והומוסקסואל.

     בשלושים וארבע השנים שגרתי בהן בנווה צדק, בתל אביב, גר בשכנות אלי שכן נכה, חולה פוליו משנות החמישים, יחד עם אימו המנוחה, שהייתה אישה לא בריאה, ולא אחת נפלה על הארץ. כול אימת שזה קרה היה מזעיק אותי להרימה. ואני נעתרתי לכך בחפץ לב.

     היחסים בינינו היו טובים. כך לפני הולדת בניי, בהיותי הומו תל אביבי, אם או בלי בן זוג, כך בייחוד אחרי הולדת הילדים, שעד היום כול אימת שהם נפגשים הם מקבלים מן השכן דמי חנוכה או דמי פורים. אבל דבר אחד לא אשכח לו. יום אחד, כאשר הייתי במצוקה נפשית גדולה, הרגשתי צורך עז להניח תפילין. הוצאתי ממגירת כלי הקודש בביתי את שקיק התפילין השמור עמי מאז בר המצווה שלי, והתדפקתי על דלתו. שמע, אמרתי לו, אני במצוקה, אני מרגיש צורך להניח תפילין. אולי תהיה מוכן ללוות אותי לבית הכנסת שלך כאן, בסמטה, בשכונה, ולהזכיר לי איך מניחים תפילין?

     השכן, שעד אותו רגע – וכאמור גם אחרי כן – תמיד שררו בינינו יחסי שכנות תקינים, הביט בי ואמר לי במלים האלה: "שכף רגלך לעולם לא תדרוך על סף בית הכנסת שלנו."

     מאז ועד היום לא חשבתי אפילו להניח תפילין. וכאשר ניגשים אלי אברכים בכול מיני פינות בארץ בשאלה האם כבר הנחתי תפילין היום, אני מגרשם מעלי בזעם ובכאב.

     כאשר נולדו בניי, מפונדקאות בהודו, בירר אבא שלי איך והיכן ניתן לגיירם. התברר לו, שכדי שיעברו גיור אורתודוכסי, עלי להיפגש עם הרב, לשקר לו, לספר לו שלא מצאתי אישה כלבבי, ולכן, מרוב רצוני בצאצאים, עשיתי הליך פונדקאות. כלומר, להסתיר את היותו הומו. או אז יאשרו את הגיור האורתודוכסי של בניי, בתנאי אחד – שאתחייב כי ילמדו בחינוך הממלכתי דתי, וכי כולנו נשמור תרי"ג מצוות.

     סירבתי לכך כמובן. הילדים גוירו בגיור רפורמי, ב"בית דניאל." גיור זה מוכר לצורך רישום הילדים בתעודת הזהות כיהודים, רק מכוח פסיקת בג"צ. זו גם הסיבה שבג"צ חשוב לי כול כך. אבל אליה וקוץ בה. אם ירצו להתחתן בעתיד דרך הרבנות, יהיה עליהם לעבור גיור מחדש.

     כאשר ביקשתי למול את בניי, מצאתי רופא שהוא רב ומוהל. הוא נעתר ברצון לבקשתי. התכנסנו אצלו כול בני המשפחה, אבי, בניי ואני וכמובן אחיי וגיסותיי. הוא מל את הבנים, אך כאשר הגיע לברכות נמנע מלשאת עליהם את ברכת אברהם. משמע, נמנע מהכנסתם לברית אברהם. הבטנו בו נדהמים ושאלנו לפשר ההשמטה הזאת. הוא הביט בנו והשיב לנו כי אסור לו להכניסם בברית אברהם בברכת אברהם, אלא במילה בלבד.

     כפי שניתן כבר להבין מסיפורי, אני יהודי, יהודי מאמין, אבל בדרכי. למעשה, מדי בוקר אני כותב תפילה לאלוהים, שהיא מבחינתי תפילת השמונה עשרה שלי. זאת, לא מפני שאינני מכיר את תפילת שמונה עשרה, או מפני שאני מזלזל בה, אלא בדיוק משום היפוכו של דבר – מפני שאני מבקש מגע אישי, אינטימי, עם אלוהים, האלוהים כפי שאני תופס אותו בתוכי.

     בכתיבתי גם ביטאתי לא פעם את כמיהתי להתממשותו של חזון הנביאים, חזון אחרית הימים. מתוך היכרותי עם צאצאי האנוסים והמומרים ברחבי תבל, כתוצאה מתחקיריי שם, גם טענתי, ועודני שב וטוען, כי חזון אחרית הימים יוכל להתממש רק כאשר מדינת ישראל תפתח את שעריה בפני צאצאי האנוסים והמומרים. הם, שאבות אבותיהם הוכרחו, תחת גזרות שמד, לבחור בין שמד לבין התנצרות או התפקרות, בחרו בחיים על פני מוות על קידוש השם. אינני חושב שאיזשהו אדם זכאי לשפוט אותם על בחירתם. די בתיאורי מה שעשו הקוזאקים ליהודים בפרעות ת"ח ות"ט, או בשואה, כדי שנרכין ראש בפני השורדים, גם אם פרצו את גבולות יהדותם כדי לזכות בחיים. יתר על כן, גם אלה המשיכו להנחיל לצאצאיהם מנהגים יהודיים בסתר. הדלקת נרות בארון סגור, החלפת חולצה נקייה בערב שישי, ועוד. אבל הרבנות האורתודוכסית, שנטלה לעצמה את הזכות לקבוע 'מיהו יהודי', ודרך כך גם מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מונעת ממיליוני צאצאי יהודים אלה לשוב אל יהדותם ולעלות ארצה, ובכך חוסמת את מימושו של חזון אחרית הימים.

     גם אם אינכם מאמינים, כמוני, בחזון הנביאים, שערו בנפשכם מה היה קורה כאן, לו שערי הארץ היו נפתחים, ומיליוני צאצאים של יהודים היו עולים ארצה ממדינות דרום אמריקה ומכול קצווי תבל. הרי זה היה משנה כליל את מצבה הדמוגרפי של הארץ, וקובע אותה אחת ולתמיד כמדינת העם היהודי, לנצח נצחים.

     אכן כן, אני האנטישמי והיודונאצי שלכם, איש השמאל הקיצוני, האנרכיסט, זה חזוני ואליו אני שואף. לפתיחת שערי ישראל בפני צאצאי האנוסים והמומרים, לקביעה סופית של הארץ הזאת כמדינת העם היהודי. כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואגב כך, כן, גם לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה עצמאית לעם הפלסטיני, הראוי וזכאי למדינה משלו, ככל העמים, וזאת כדי שנוכל לחיות כאן בשלום אמת.

     ממשלת הימין, ובראשה מפלגות הציונות הדתית והמפלגות החרדיות, עושה בדיוק ההפך מזה. מפלגות הקואליציה מבקשות לשנות את סעיף הנכד, כדי לערער על יהדותם של מיליוני עולים ממדינות חבר העמים. הן מבקשות לבטל את ה'גיורים הפרטיים', דהיינו הגיור הרפורמי, שמכוחו הוכרו בניי כיהודים. הן רוצות להשיב את האישה לביתה, כי כבודה בת מלך פנימה. הן מבקשות להשליט את האורתודוכסיה היהודית על החברה הישראלית, להפוך את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית לדיקטטורה משיחית.

     לזאת אינני יכול להסכים בשום פנים ואופן. הדברים האלה מנוגדים להווייתי, לאמונתי, להיסטוריה שלי כיהודי וגם להווה חיי ולעתידם. ולכן אני נאבק בממשלה זו. לא כאנטישמי או כיודונאצי. אלא כיהודי, כישראלי וכהומו גאה ומאמין.

     אפשר להיות יהודי ודמוקרט, אפשר להיות יהודי והומניסט. למעשה, זהו לב-ליבה של האמונה היהודית. אך מה שאנו רואים כיום לנגד עינינו, המתחזה כיהדות, ומבקש 'לקרב לבבות' אליו, אינו יהדות כלל. מדובר בכת משיחית, שאימצה לעצמה את שם המותג 'הציונות הדתית', ולמעשה אין בה לא ציונות ולא יהדות, רק לאומנות משיחית.

     כתות כאלה כבר היו בהיסטוריה של העם היהודי, והעם היהודי השכיל להקיא אותן מקרבו. כך היה, וכך גם צריך להיות כעת. יהודי אינו יכול להשתחרר על רעהו, לכבוש את ביתו ואת אדמתו, להרעיבו ולהצמיאו ולשרפו חיים. יהודי גם אסור לו להשתמש בדתו ובאמונתו כדי להרוס את חיי זולתו. יהודי יכול וצריך לשאוף כול ימיו לערכי השיוויון, הצדק ואחוות העמים. לזה שאפו נביאי ישראל לדורותיהם וזהו גם הבסיס של הכרזת העצמאות.

     אני מקווה ומאמין שנשיב את יהדותנו ואת ההוויה הישראלית שלנו למקורה. לערכי הנבואה ומגילת העצמאות. רק אם כך נעשה נוכל להמשיך לחיות כאן, במדינה יהודית דמוקרטית, נאורה, פתוחה ומשגשגת, ושואפת חיים.

     אשמח אם תפיצו פוסט זה בדיוק כפי שהפצתם את קודמו. תודה רבה לכולכםן.