כפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם, הצירוף "אסיפת הורים" נראה ונשמע לי לא פחות מנס מבחינתי. אז כבר כשצלצלה אחת המטפלות ממעון ויצ"ו "מגן אברהם" ביפו, שם עתידים מיכאל ודניאל להיקלט החל מסוף אוגוסט, רעדתי מהתרגשות. רשמתי מיד את התאריך ביומן, הוספתי תזכורת באיי פון, כאילו הייתי שוכח את זה, ומיהרתי לספר לכל בני משפחתי וחבריי בהתרגשות עצומה, שהזמינו אותי לאסיפת הורים. אותי, אילן שיינפלד, ההומו שכל חייו הצטער שאין לו ילדים, הזמינו לאסיפת הורים.
לישון בצהריים היום כמובן שלא הצלחתי. אם משום ההתרגשות, אם משום ששני בניי, עטרת ראשי ופאר חיי, התבייכנו היום מוקדם מן הרגיל. אז קפצתי מהמיטה, התקלחתי במהירות שיא, ובהמון רגשות אשם, בעוד הם בוכים, וישר רצתי להחזיק אותם על הידיים.
האבא המסכן שלי, שבילה פה עם שחר בין ארבע וחצי בבוקר לשבע וחצי, כדי שאוכל לישון כמו בן אדם, לקום ולהתארגן לנסיעה שהייתה לי הבוקר, שב הנה, בלי שנח בעצמו בצהריים, בארבע וחצי, כדי שאני אוכל לצאת לאסיפת ההורים, ואני כמובן הקדמתי והייתי הראשון שהתדפק על שערי המעון, ברבע לשש.
המעון הזה ענקי. יש בו כיתת פעוטות, כיתת תינוקות ועוד כיתות שאינני יודע עדיין את שמן. יש בו עשרים ומשהו מטפלות, העובדות עם הילדים ומשוחחות איתם וקוראות להם סיפורים בעברית ובערבית, וחוגגות איתם כל חגי היהודים, הנוצרים והמוסלמים. מפני שזהו מעון רב תרבותי.
יש בו מטבח, המכין שלוש ארוחות מסודרות ביום, והתפריט השבועי תלוי על לוח בכניסה, וישנה עובדת סוציאלית חמודה מאוד, סיוון, שדלתה פתוחה להורים.
וישנה גם מנהלת, יעל, שהתפעלתי ממנה כבר בבואי לשם בפעם הראשונה, והרושם שלי רק הולך ומתחזק.
כולן אימהות צעירות בעצמן, כולן מכירות היטב את שלבי ההתפתחות השונים של הילד וכולן מונעות באמונה עמוקה במה שהן עושות – חינוך משותף של פעוטות ותינוקות יהודים וערבים, בני שלוש הדתות, גם יחד.
ההורים הלכו והתאספו ומילאו את החדר, עד כדי כך שהיה צורך להביא עוד ועוד כיסאות, כולל כיסאות של קטנים, לחלל הכיתה של הפעוטות. ואז האסיפה התחילה, באופן מרגש ביותר.
יעל המנהלת ומרים, אחת המטפלות, התיישבו למולנו וקראו לנו את "דירה להשכיר" של לאה גולדברג בעברית ובערבית.
זה היה כל כך מיוחד ומרגש.
אחרי כן הציגו בפנינו מצגת, ובה תיארו את סדר היום בגן, מה מותר ומה אסור בו, איך מטפלים בילד חולה, סדרי תשלום ועוד המון פרטים.
למשל, אסור להביא לשם ממתקים, הן מפני שזה לא בריא, והן מפני שזה גורם לתסיסה בקרב הילדים. בימי הולדת מביאים ממתקים רק על פי רשימה שמקבלים מהנהלת המעון, הן מסיבות בטיחותיות (אוכל שעלול לגרום לחנק) והן בשל רגישות לאלרגיות בקרב הילדים (למשל, אסור להביא במבה אם ילד כלשהו אלרגי לבוטנים).
אסור גם להביא תיקים. רק שקיות. ולכל ילד יש מגרה גדולה ועמוקה, שבה ההורה מכין חיתולים, מגבונים, בקבוק האכלה, מוצץ, חפץ מעבר וביגוד להחלפה.
תשמעו, זה פשוט מקסים.
והמופלא בעיניי הוא, שהמדינה מסבסדת את זה. המעון נמצא בהשגחת משרד התמ"ת, וגובה התשלום החודשי של כל הורה נקבע לפי גובה ההכנסה שלו. מלבד התשלום הזה, יש לשלם קצת לוועד, ואם רוצים להאריך את השעות של הילדים, שנמצאים בגן משבע בבוקר עד ארבע – לחמש – יש לשלם תשלום נוסף.
כנראה שאלך על זה. ראשית, יהיה עלי לעבוד ולהספיק לנוח קצת לפני שאאסוף את הילדים הביתה, אחרת אהיה עצבני כמו כלב. וזה אסור. שנית, תור המתוק, הבן של גבי וניצן, שבא איתנו במטוס ממומביי, גם הוא יהיה בהארכה, ככה שיהיה להם חבר אחד לפחות קבוע.
יצאתי משם מרוגש ומסופק.
כשהגעתי הביתה, הילדים ישנו.
אבא המותש סיפר לי, שדקות לפני כן הצליח להרדים את דניאל, בלול, על ידי נדנוד הלול.
נשקתי לו, הודיתי לו ושלחתי אותו הביתה.
דניאל ישן, אתם חושבים? קדחת. רגע אחרי שהסבא שלו נסע, והאבא שלו כבר הורגש בבית, הוא פתח בקונצרט, ואחריו החרה-החזיק אחיו מיכאל.
ואו, אלה היו שעתיים קשות. מתתי מרעב, הסלט הגדול שהכנתי עמד כבר על השיש. הבטן קרקרה, אבל קודם צריך להרגיע את הילדים. להאכיל כל אחד מהם, להעלות לגרפץ, לדבר איתם קצת, להחזיקם בחיקי, שירגישו את אבא, ובסופו של עניין, אחרי ניסיונות שווא להרדימם ולהשקיטם, גם פשוט לקחתי אותם לחדר העבודה שלי, השכבתי את שניהם על המיטה הרחבה, הגדולה, כיסיתי אותם בשמיכות מפני המזגן, ודיברתי אליהם.
עכשיו, תודה לאל, הם כבר ישנים. אבל אני כבר כל כך מותש, שאין סיכוי שעוד אכתוב משהו חוץ מהפוסט הזה, או אקרא משהו חוץ מתגובות בפייסבוק.
נו טוב, בשביל זה יש את יום המחר. לילה טוב.
