אף אחד לא יגיד לילד שלי שהוא מִצרך.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (184).

     את ספר הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל", כתבתי לבניי לפני עשור כדי לעזור להם בהבָנת סיפורים ובהבְניית זהותם. לקחתי אותם איזה יום לסטודיו לצילום של חברִי האהוב יוסי צבֶקר, בנווה צדק, ויוסי צילם כל אחד מן הבנים בנפרד. אחרי כן הוצאתי לאור לכול ילד עשרה עותקים עם תצלומו אתי על כריכת הספר, תחת כותרת נפרדת, "הספר של מיכאל" ו"הספר של דניאל," כדי לעודד ביניהם נפרדוּת.

     עותק מן הספר הזה ליווה אותם בכול מסגרת חינוכית שנקלטו בה מאז לידתם:  מעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, גן טרום החובה בנווה צדק, גן החובה בתובל וכמובן בית הספר "הרכס." מדי החלפת מסגרת באתי אליה, ישבתי עם הילדים במעגל, סיפרתי להם את סיפורם של בניי ועניתי על שאלותיהם. כל זאת, כדי להקל על בניי וכדי שילדים לא ישאלו אותם שאלות משונות או יגידו להם דברים לא ראויים.

     במשך עשור התלבטתי אם בכלל ראוי שאוציא את הספר הזה מחֶזקת הפרטיוּת של משפחתנו ואביא אותו ברבים. חששתי מה עשויות או עלולות להיות השפעות המעשה הזה על בניי. אשת המקצוע המלווה אותי בהורוּתי הייתה די נחרצת בדבר ההכרח לשנות את שמות הדמויות בספר לפני פרסומו. גם אבא שלי, שמלבד היותו סבא הוא סמכות חינוכית וטיפולית ידועה, אמר לי שמוטב שלא אעשה שום דבר שעשוי או עלול לקבוע משהו בעתידם של בניי, כמו פרסום הספר הזה.

     הייתי קרוע. בתוכי הייתה לי הרגשה ברורה שאני חייב להוציא את הספר הזה לאור. שרק אם אעשה כן באמת אפתח לבניי את כול העולם ואמנע מהם כול אפשרות להתבייש במוצאם או במשפחתם.

     חוץ מזה, אני מתקשה מאוד עם צִנזוּר עצמי. חוויתי ממנו די והותר במהלך שנות חיי, מתוך כוונה להקל על הוריי ובני משפחתי. תמיד זה התברר לי כמעשה של חבלה עצמית, שאין ולא הייתה בו שום תכלית. כי אין שום דבר שעלי להתבייש בו, בחיי או בכתיבתי, וגם למשפחתי אין דבר להתבייש בו בי, כי אין שום סוד חמוּר שאסור לי לספרו – וכי אני עתיד ליתן דין וחשבון רק בפני ריבונו של עולם, אם יֶשנוֹ כזה, או שלא.

     אבל הקולות המקצועיים האלה הפחידו אותי. הרי הדבר האחרון שאני רוצה הוא להזיק לבניי, או לפגוע בהם או ביחסים בינינו.

     זמן רב תהיתי איך אערוך את הספר כך שיחדל להיות סיפור אישי ויהפוך לסיפור כללי, ומי י.תצייר אותו נכון, כך שציוריו לא ירמזו אלינו, אלא יפעילו את דמיונם של הילדים הקוראים, שאינם מכירים אותנו כדמויות בשר-ודם. עברתי הרבה מאיירים ומאיירות עד שהגעתי לנתי אקסלרוד, וידעתי שהגעתי לאישה הנכונה לזה.

     הרגע האחד, הבהיר והנחרץ, שבו הסתיימו באחת לבטַיי בנוגע לספר הזה, התרחש לפני מספר חודשים.  בניי חזרו מבית הספר, הם בכיתה ד', וסיפרו לי שבנות מהכיתה הקיפו אותם בהפסקה במעגל, והטיחו בהם את הדברים האלה: "אם נולדתם זה לא יכול להיות שאין לכם אימא. יש לכם אימא, אבל אבא שלכם פשוט קנה אתכם ממנה. זה הכול."

     הבנים באו הביתה, נבוכים, ושאלו אותו האם זה נכון שקניתי אותם ממישהי.

     זה היה הרגע בו הבנתי שאני מוכרח להוציא לאור את הספר הזה, עם שמותינו האמיתיים. זאת, כדי שאף פעם אף אחד לא יוכל, בשום זמן ומקום בעולם, להעמיד את בני במבוכה, לטעון נגדם טענות איוולת ודברים מחוללי עוול כאלה, שיערערו את אמונם בי ובאהבתי אותם, במשפחה שלנו ובזכותנו להיות מי שאנחנו.

     הספר הזה, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל", המספר את סיפור הפונדקאות בזכותה נולדו לי בניי, הוא היציאה השלישית שלי מהארון.

• בפעם הראשונה יצאתי מהארון בגיל שש עשרה, בשנת 1976, כשהייתי צריך להבין מי אני בכלל, ואיך ייתכן שאני נמשך לנשים וגם לגברים.
• בפעם השנייה זה היה כשבן זוגי הראשון מת ממחלה נדירה, והייתי צריך לארגן לי מרחב של אהבה ושל אבלוּת, של כאב ושל געגוע.
• הפעם השלישית היא כעת. עלי להבטיח לילדיי מרחב רגשי בטוח ופתוח לחיות ולגדול בו. מרחב שבו אף אחד או אחת לא יטיחַ בהם שקנו אותם, שלא באו מתוך אהבה, שהם מצרך.

     יציאה מהארון היא לא תחביב שלי. אבל אני לא יודע לחיות את חיי אחרת, אלא ביושר, באומץ ובהעזת פנים מול המציאות בכלל והמציאות החברתית בפרט. אינני עשוי לקבל שום דעה קדומה או הגבלה מוֹסרָנית, שמרנית או טהרנית על חיי, על זהותי או על יצירתי, וכך גם על חיי בניי וזהותם.

     לכן כול כך חשוב לי שתיכנסו ברגע זה לקמפיין המימון לספר הילדים החדש שלנו, ותתמכו בהפקתו ובהוצאתו לאור. למען ילדיי, ולמען ילדי רבים אחרים. הנה זה, כאן, ואתםן בהחלט מוזמנים.ות לשתף את הפוסט הזה הלאה.

תודה מקרב לב,

אילן שיינפלד.