החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (193).
אתמול בשעה אחת-עשרה בלילה כבר הייתי גמור מעייפות. הצלחתי להחזיק בקושי עד 23.30, ואז נכנסתי לחדרי והלכתי לישון. ישנתי עמוק, ומכיוון שבדרך כלל אני ישן רק חמש שעות בלילה (ועוד שעה-שעה וחצי בצהריים), הגוף העיר אותי בשעה 04.38 לפנות בוקר. קמתי, התקלחתי, התגלחתי, הכנתי לי מי לימון ואמריקנו ויצאתי לכתוב דפי בוקר.
מה שיצא מתחת ידיי היה מטלטל. תובנות עמוקות על טבעי ומהותי כאדם, על טיב הבחירות שעשיתי בחיי, על שורשיהן. וזה כמובן הקרין מיד ממני אל דמויותיי, אלה שאני כותב עליהן בספרי הבא. כי כול תגלית שלי על עצמי מועברת מיד לתיאטרון הפנימי שלי, התיאטרון הפנימי של הכתיבה, שבו דמויות היסטוריות במציאות החיצונית הופכות לשחקניות בתיאטרון האומניפוטנטי שיצרתי לי, כיוצר, נושאות את ההשלכות וההעברות השונות מתוכי, נקלעות לקונפליקטים ולעימותים ממושכים, וכך גם מבטאות את הטלטלה הקיימת בתוכי. בין פנים לבין חוץ, ועוד כול מיני כוחות פנימיים, שלא נכון לי לבטאם במישרין אלא דרך סיפור.
סיימתי את דפי הבוקר. עליתי על ההליכון לחצי שעה של ארובי, יחד עם ספרו של ויניקוט, "עצמי כוזב." הספר הזה המתין לי לשעת כושר, תרתי משמע, לרגע הנכון לקראו. ידעתי שהבוקר הוא הזמן הנכון להתחיל לקרוא בו, וכך עשיתי. ידעתי שהבוקר נפתח לי שער למרחב חדש של גילוי ושל שבר, של טלטלה וצמיחה בתוכי, וכי הספר הזה יחזק אותי בדרך ויאיר לי אותה בפנס הנכון.
אחרי כן אכלתי ארוחת בוקר, ואז ניגשתי אל חדר העבודה שלי. לא יכולתי להכיל עוד את כול המחשבות שעלו בי, בשעה מוקדמת כל כך של בוקר. הכנסתי דף למכונת הכתיבה והתחלתי כותב, וככול שכתבתי, הרגשתי איך כוחותיי עוזבים אותי, איך מותשות עמוקה משתלטת עלי, עד שכמעט אין בכוחי לעמוד אל מעמד הכתיבה ולכתוב. אמרתי לעצמי, שאצא אל החצר, להאכיל את התרנגולות ולזרוע משהו. אבל כשיצאתי מחדר העבודה שלי לא פניתי אל החצר. הרגשתי שאין בי כוחות לזה. שבתי אל חדר השינה שלי.
הפעלתי את המזגן, סגרתי את חלון הברזל ואת דלת הברזל, מהרהר בזה שאני סוגר על עצמי את הממ"ד כמו בתוך קבר, או רחם, ושאין זה מקרה כלל, אחרי בוקר כזה. נכנסתי למיטה וישנתי עוד שעה. שעה עמוקה, רווית חלומות.
כשהתעוררתי ניגשתי מיד אל מכונת הכתיבה. בתחילה לא זכרתי מה חלמתי, אף על פי שקפצתי ממש מתוך חלום. אך אחרי כמה שורות של כתיבה החלום כולו צף ועלה בי, וכתבתיו, ואז התבוננתי בו, והמשכתי לכתוב.
כעת נטלתי לי הפסקה, כדי לכתוב את הפוסט הזה.
רגע לפני תחילת החופש הגדול, הפסקתי את הטיפול שלי. ראיתי שההכנסות יורדות, והבנתי שעלי לצמצם הוצאות. קבעתי לעצמי, שבחופש הגדול אעבוד על הספר הבא שלי, אכתוב ואשכתב בו מה שכבר כתבתי. תחת זאת מצאתי את עצמי עוסק בדברים אחרים, כותב מעט, ורוב הזמן נמנע ממכונת הכתיבה, וודאי גם משכתוב החומרים שכתבתי בשנה החולפת. קראתי את ספרי התחקיר, תמצתתי חומר, ואז עזבתי בצד את הרומן הבא, ונפניתי לערוך ולטפל בספר הילדים הבא שלי. יצאתי בקמפיין מימון המונים בעבורו, ועסקתי ועודני עוסק בזה כבר למעלה מחודש.
ומעת לעת הבטתי במכונת הכתיבה, בספרי התחקיר, בערמת הכתובים המחכה לי על שולחני לשכתוב ולפיתוח, מהרומן הבא, והצטערתי. אמרתי לעצמי שכול יום שעובר בלי כתיבה הוא יום לא חוזר, שאני חייב לחזור לכתיבה, שההתנתקות מן הכתיבה עושה לי רע, ששבירת הרצף הסיפורי לא טובה לי וגם לא לספר הבא.
ועכשיו הבנתי.
הגמדים עבדו בלילה גם אצלי. אלא שאצלי הלילה הזה ארך חודשיים. חודשיים בלי טיפול, שבהם הפנימיות שלי עבדה, וגעשה, והתארגנה, שבהם חומרי נפש כמוסים התארגנו בתבנית שמאפשרת לי לראותם, להציץ בהם מבלי להיפגע, ושכמו תמיד, היצירה, כמו התרפיה, כמו החיים, היא תהליכית. היא לא רצופה אלא תהליכית. ובאמצע, בין שלב לשלב, תמיד ישנן תקופות של אי ודאות ושל עמימות, וכפי שאומר ויניקוט עצמו, שם בדיוק טמון גרעין היצירה והיצירתיות, שם היא מתחוללת.
כי היצירה אינה יכולה לנבוע בעולם של ודאויות, אלא בעולם של אי ודאויות, של עמימות, ושהדבר שאדם יוצר כמוני, סופר, הכי זקוק לו, מה שהכי חשוב שיפַתח, הוא כושר סיבולת, סְטָמִינָה באנגלית, היכולת לשאת אי רציפות, אי ודאות, ערפל, עמימות, כי שׁם ובתוך זה מתחוללת היצירה.
ובסופה – בהירות גדולה, מטלטלת ומסמאת. ולכן, לבד מסיבולת, התכונה השנייה שסופר זקוק לה היא יכולת הכלה. יכולת הכלה לא רק של הזולת, אלא קודם כול של עצמו. להביט בעצמו באופן בהיר, מבלי לחשוש מן האמת, להיות מסוגל לכתוב אותה ללא כחל וסרק, אך מתוך חמלה גדולה. לא רק לזולתו, גם לעצמו.
כי יסוד היצירה הוא תמיד אהבה, החיפוש אחריה, גילויה וצמיחתה.
נ.ב.
נותרו רק עוד שבעה ימים עד לסיומו של מימון ההמונים לספר הילדים החדש שלי, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," המספר את סיפור הפונדקאות שלנו, ומבקש ליצור אווירה חמה, מקבל ושוויונית לילדי הפונדקאות והמשפחות החדשות בגני הילדים ובבתי הספר בישראל. חסרים רק עוד 16,585 ₪ כדי להבטיח את ציורו, הדפסתו, הפקתו ופרסומו של הספר הזה. אם כול אחד ואחת מחבריי ומחברותיי, עוקביי ועוקבותיי ברשתות החברתיות, תתמכו בו בהזמנת עותק מראש, נגיע ליעד הזה. אני מבקש שתיכנסו לקישור למטה ותזמינו עותק אחד או יותר, ותתמכו בזה ביצירה שלי, ולא פחות מכך – בתהליכים שאני עובר כאדם יוצר. תודה רבה.
