הבחירה בשתיקה

עד לפני כמה שנים הייתי מגיב הרבה לאירועי המציאות, אם בשיר ואם בטורי דעה. אך בשנים האחרונות, אחרי מלחמת לבנון השנייה, נפילת ממשלתו של אהוד אולמרט וביתר שאת מאז עלייתה לשלטון של ממשלת נתניהו-ברק, חדלתי מזה. חשתי שאם מקודם יכולתי להגיב לדברים מסביבי, כאזרח מן השורה וגם כמשורר וכסופר, משום שמה שעמד לנגד עיני, והשתקף לי בתקשורת, נדמה לי כאמת, אינו כך עוד. שבשנים האחרונות השתלטה כאן, בפוליטיקה ובתקשורת, רעה חולה. תנופה גדולה של ספינים פוליטיים-תקשורתיים, מציאות של חילופי נוסח, העצמות שווא ומצגות שווא של דברים, שקשה ואולי אף מוטב לא להתייחס אליה.

הרבה פעמים בשנים האחרונות רציתי להגיב. על הפלת של אהוד אולמרט מן השלטון, על אופן הקמתה של ממשלת נתניהו-ברק, בלי קדימה, אבל עם החרדים וישראל ביתנו, על משפטי אולמרט ואחריתם, על התפרקות קדימה, על מלחמת הלשכות של אשכנזי וברק ועל מסמך הרפז, על 'האביב הערבי' ועל הטבח בסוריה, על המחאה החברתית, עלייתה וקריסתה, ועל הגזירות הכלכליות.

אבל נשכתי שפתיי ולא הגבתי. ואומר מדוע.

כאשר אהוד ברק רץ לבחירות הוא שיווק את עצמו כ'מר ביטחון.' שוב ושוב נשאלתי, מי הייתי רוצה שיהיה עם ידו על 'הכפתור האדום,' בבוא שעת פקודה. ותמכתי בו. בפומבי, וגם בקלפי. אחרי כן, ככל שחלפו הימים וראיתי לאילו מחוזות מגיע האיש הזה, ממגדלי אקירוב, דרך יחסיו עם הרמטכ"ל לשעבר, והמלחמות ביניהם, עבור דרך פירוק מפלגת העבודה וההתפצלות למפלגת עצמאות, או הפלוגתא סביב גיוס החרדים והשיוויון בנטל, וכלה בהכנות למלחמה עם איראן, ובעיקר בדיבור עליהן, תהיתי אם לא הלכתי שולל, כמו כמה מחבריי הטובים, אחר תדמיות, שהמציאו יועצי תקשורת בתשלום.

כאשר בנימין נתניהו נבחר, לרגע אפילו פרגנתי לו בתוכי. חשבתי שלמד משהו מן האופן המחפיר שבו סיים את כהונתו הקודמת. שהחכים, שבגר. זכרתי לו גם את עבודתו כשר אוצר. אבל מרגע שהחל מרכיב את הממשלה, ויתר על מה שיכול היה להיות שותפות היסטורית עם העבודה וקדימה יחד, וביכר על פניה את העצמאות, החרדים וישראל ביתנו, כבר הבנתי ששוב טעיתי. שלא הערכתי נכון את העומד להתרחש תחת שלטונו המחודש.

כאשר התפרסמו תוצאות דו"ח המבקר על המשבר בין לשכות ברק ואשכנזי, הבנתי שטעיתי שוב. כמו רבים אחרים ראיתי באשכנזי קורבן של ברק. עכשיו כבר אינני יודע מי הרשע בסיפור הזה.

וכך הלאה והלאה. הספינים, ההתכתשויות בתקשורת ובשדה הפוליטיקה, שינויין התדיר של החלטות ממשלה וראש ממשלה, ערפלו את תודעתי לגמרי וגרמו לי לאובדן הביטחון ביכולתן של המילים, מילותיי, לומר דבר של טעם על כל המתרחש כאן.

אבל לא רק הספינים גרמו לי להרגיש כך, אלא גם השתנות פניה של המציאות. מה שנראה כ'אביב ערבי' התברר מהר מאוד כאסון אזורי. מה שנדמה כהגעה כמעט עד לשלום, בהסכמי אוסלו ואחרי כן במשא ומתן של ממשלת אולמרט, ובהתנתקות של ממשלת שרון, הפך את פניו. התופעות הללו ערערו את יכולתי להגדיר את עצמי כאיש שמאל או כאיש מרכז, והקשו עלי לגבש את דעותיי לכאן או לכאן, בכל דבר כמעט.

עתה, בכותבי על הדברים האלה, אני חש שאינני לבד במצב הזה. ישראלים רבים ודאי חשים כמוני, והם הם אותם 'קולות צפים' במרכז המפה הפוליטית, שאינם יודעים למי לתת את קולם בבחירות הבאות, הקרבות.

הם חיים כאן, עובדים עד כלות נשמתם, משלמים מיסים ושולחים את ילדיהם לצבא, אך אינם רואים ברכה בעמלם ואינם מצילים לחסוך ליום פקודה. הם נושאים בעול החיים מתוך התמדה, ומתוך ייאוש.

זעמם, שהיה אצור בתוכם, בא לידי ביטוי בגלי המחאה הגדולים של הקיץ שעבר, וניגף בקיץ הנוכחי בפני הנהגת המחאה, שלא השכילה לתרגם את כוחה לתביעה פוליטית ברורה, מחד גיסא, והותקפה על ידי ספינים מצד הממשלה, מאידך גיסא. לדוגמה, סיפרה לי אם של אחד הפעילים המרכזיים במחאה, שנכחה בהפגנה בה ניפץ מישהו זגוגיות של בנק, שעמדה שם, ממש לידו, ומצלמות האבטחה של הבנק ודאי צילמו אותו. "מדוע לא עצרו אותו עדיין?" שאלה בתוכחה, "מדוע בחרו לתקוף את מנהיגי המחאה, כאילו הם ונדליסטים, אבל לא עצרו את מי שנהג בוונדליזם, שאינו אופייני כלל למחאה?"

שאלה טובה. שאלה המעלה את האפשרות, כי מנפץ הזגוגיות היה פרובוקטור בשירותו של מישהו, שביקש להבאיש את ריחה של המחאה בציבור, והצליח בכך. שהרי זה ההסבר מדוע המחאה הקיץ לא המריאה. מפני שאם יש משהו, שבני מעמד הביניים, רובם באמצע חייהם, כמוני, סולדים ממנו, הרי זה גילויי ונדליזם, הפרות סדר, תקיפת השלטון באשר הוא שלטון. ובעניין זה, אגב, חסימות הכבישים הנהוגות בידי אנשי המחאה הקיץ אינן חכמות, ואינן משרתות אותם בדבר. הן רק מרחיקות מהם את המון בני מעמד הביניים, שהיו מצטרפים בשנית לעצרותיהם ולהפגנות שלהם, לולא היו מתפתחות להפרות סדר כאלה, נטולות טעם ונטולות כיוון משל עצמו.

דבר אחד אין קברניטי המדינה, דהיינו ראש הממשלה ושר הביטחון שלו, שרי ממשלתו וחברי הקואליציה שלו, מבינים לאשורו. את עומק הייאוש שהם יוצרים כאן. יאושו של מי שחי כאן, בידיעה שאין לנו ארץ אחרת, אבל מתבונן בדאגה ובזעזוע בהתנוולות החיים הישראלים, בהתפוררות הרקמה האזרחית כאן, בהתפרקות השלטון מאחריותו לאזרחיו, בכל מישורי החיים, ושואל את עצמו, כיצד, בתוך שישים וארבע שנים בלבד, הגענו ממצב שבו היינו גאים בהקמתה של מדינת היהודים ובתקומתו של העם היהודי, למצב שבו אנו חיים כאן מתוך חוסר אונים וייאוש, בלי חזון, בלי הנהגה ראויה, בלי תקווה.

מי שהביאו אותנו עד הנה, אינם ראויים להיות מנהיגינו. הם צריכים לשוב לביתם. לא בשל נטייה פוליטית זו או אחרת שלי, מפני שכפי שכתבתי לעיל, כבר אינני יודע אם אני איש שמאל או מרכז או ימין, כפי שכמה מ'חבריי' לשעבר מן השמאל תופסים אותי, בשוגג. אלא פשוט מפני שהמנהיגים הללו כשלו באופן העמוק ביותר בשמירה על חוסנה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל, וההתלהמות שלהם בנוגע לאיראן ולסוריה, ודרכם בהעצמת החרדה של האזרח הקטן, החרד ממילא לקיומו ביומיום, כבר אינה מערפלת ואינה יכולה להסתיר את אזלת ידם ואת אשמתם.

דור שלם, ויותר מדור, מחפש כאן כעת מנהיגות אחרת. ומי שידיהם כעת על הגה השלטון או על הכפתור האדום צריכים ללכת הביתה, לפנות את מקומם.

ובאשר לשתיקה שלי, הבנתי עוד משהו תוך כדי כתיבת הדברים האלה. שהיא מגינה עלי, ומאפשרת לי לכתוב את ספרי הבא. שאני מתייחס לענייני השעה בדרכי המשונה, הבדיונית, הנפתלת. מקרין אירועי הווה לתוך עבר בדוי, כדי לומר בזה דבר. נדמה לי, שזוהי דרכו של סופר, וזו גם זכותו הגדולה. לשחזר את העבר מתוך ההווה, כדי לומר בזה משהו על שניהם, ולא למהר לפרסם מסות פוליטיות או שירים פוליטיים מתלהמים, אלא לעשות עבודתו בעומקה.