כשבאה הרבנית לכפר היו לה מחלפותיה לזרא. היא נטלה סכין, טבלה אותו בחמאה, משכה בה את שערותיה ואחרי כן קצצה את צמותיה. עכשיו, אמרה, יכולה אני לקבל תורה דאצילות. עם תורה דבריאה גמרתי כבר.
פניה היו חיוורים, שערה שחור ולחייה היו שקועות. היא הייתה רזה, לבשה שמלה ארוכה, שהוסיפה במידה ניכרת על עגמומיתה. ובלילות הייתה פורקת כל רסן.
מצאנוה מתגוללת בשדות, בדרכים, נמשכת אל בתי זנונים. בכוח הוצאנו אותה משם. היא לא רצתה בהצלתנו, וביקשה להתנגד. אבל אנו ראינו לנו להכרח להצילה מידיהם. שלא תתגולל בחוצות, לא תזנה ותנהג כאחת המופקרות.
היינו בטוחים שכאשר תבוא אל כפרנו תרחץ את גופה, תתלבש ותשמור מצוות. אבל אז חתכה את שערותיה והלכה גלוית ראש.
ועל ידי זה הוציאה עצמה מן הקהל.
שעה 04.30 לפנות בוקר.
