הגיונם העקום של בני אדם

את הבוקר הזה החלטתי להתחיל בשקט. לכן, לא זירזתי בילדים, וניהם ישנו היטב, ואני בינתיים שבתי לערוך את שיריה של גיסתי חגית, שספרה כבר מחכה אצלי זמן רב. כשהתעוררו, הצעתי להם לצאת לטייל באוטובוס הקומתיים לתיירים, והם קפצו על ההצעה. וכאשר גילו שיש ביכולתם לקחת איתם את האוזניות המשמשות להקשבה להסברים בדרך, שמחו שבעתיים. התעשרנו בחמשה זוגות של אוזניות.
סבבנו בעיר, בתוך אוטובוס שבעבורי היה סביבה בטוחה. יכולנו לנוח, להתבונן בנוף. ירדנו בתחנת מרבל ארץ', והילדים ביקשו לטייל בפארק. טיילנו. גיליתי שארמון בקינגהאם קרוב לשם, והצעתי לילדים ללכת לארמון. מיכאל השתוקק לזה. דניאל סירב. מיכאל מחה. אמרתי לו שיהיה בסדר. מצאתי את כיוון ההליכה לארמון, בגוגל, והמשכתי להוליך אותם בפארק אל הכיוון הרצוי.
דניאל תפס אזימוט מאתנו. מלקט פה ושם כול מיני שברי דברים מעניינים שמצא בדשא. לא הבנתי מה הוא מחפש, עד שהתרצה לבסוף וסיפר לי. הוא חיפש פקקי מתכת של בירה, כדי לעשות מהם מנורה. מסתבר שראה באיזו תכנית, שמדביקים המון פקקים על כדור, ואז מכניסים לתוכו נורה.
"אז למה לא אמרת לי עד עכשיו," שאלתי אותו, "אני אשמח לעזור לך לאסוף פקקים."
בהמשך היום היינו כולנו ערניים לפקקי בירה קבורים בעפר, או מושלכים על המדרכות. כיסיי מלאו בהם.
המשכנו ללכת ברגל עד שהגענו אל הארמון. שניהם התפעלו מיופיו, מגודלו ומכמות השוטרים מסביבו, והצטלמו בחדווה מסביבו. אחרי כן ירדנו לפארק סנט ג'יימס, שם נהנו להתבונן בעופות המים היפהפיים ולצלמם. גילינו שם פינת משחקים לילדים, עם מגלשה, ארגז חול וקסילופון דריכה, ושניהם נהנו שם שעה ארוכה.
משם עברנו ברגל אל אורוות המלכה, אל מוזיאון הסוסים, שם אפשר לראות את בגדי השומרים בתקופות השונות וגם להתחפש ולהצטלם בהם. מיכאל התלבש בהם בחדווה. דניאל סירב. הוא התעקש לבלות בחנות המוזיאון כדי לראות מה הוא רוצה לקנות, אף על פי שאני שב ומסביר להם מדי יום ביומו, שאני לא קונה כאן עוד דבר, מלבד אוכל, כדי שיישאר לנו כסף לביקור בחנות הצעצועים הענקים 'המליז' ביום האחרון לטיול.
מן המוזיאון והארמון עלינו שוב על אוטובוס התיירים, שהוביל אותנו לכיוון בית המלון. היינו רעבים. אני השתוקקתי לאוכל הודי, לארוחה נורמלית אחת כאן. אבל לא היה שום סיכוי שאזכה בה, מפני שהילדים איבדו את הצפון מרוב עייפות, ושוב השתוללו ברחוב. בעל המסעדה מהיר האבחנה הציע שאשלם לו על המנה שאזמין, ואשוב לאסוף אותה אחרי רבע שעה. כך עשיתי, ובינתיים הלכתי עם הילדים לקנות להם ארוחות ילדים במקדונלדס.
חזרנו למלון. הם אכלו ארוחת ילדים של המבורגר, צ'יפס וצעצוע, ואני זללתי בהנאה קארי עוף חריף, על מצע אורז לבן, ודאל עדשים עם נאן. היה תענוג אמיתי. סוף סוף נזכרתי בטעם של לונדון.
שנת הצהריים שלנו הייתה ערבה. אני ישנתי שעה. הם – שעתיים לפחות, אם לא שלוש. בקושי הצלחתי להעיר אותם, ואז הצעתי להם שנצא להחליק על הקרח ולשחק ביליארד בבית עסק קרוב. אבל כשהגענו אליו אמר השומר, שהם לא מכניסים לשם ילדים אחרי השעה 19.00. הילדים התאכזבו מאוד.
"אין דבר," אמרתי להם, "בואו נמשיך לטייל ברחוב ונראה לאן נגיע."
לקחתי אותם ברגל לשוק נוטינג היל (אם אינני טועה בשמו). אבל בשעת ערב זו הכול כבר היה סגור, והם השתעממו. הפעם מיכאל הרחיק מאתנו, ניסה לרוץ ברחוב, התמרד כשתפסתי בידו כדי שלא יברח לי. בסוף הצעתי להם לרדת לרכבת התחתית ולנסוע למקום אחר, מעניין.
לקחתי אותם לרחוב אוכספורד.
מיד כשיצאנו מתחנת הרכבת התחתית שמענו קולות תיפוף. מיכאל ביקש לראות במה מדובר. חצינו את הרחוב, השתחלנו בין העומדים במעגל מסביב למתופף. בחור כהה עור, עם רסטות, שישב על המדרכה ותופף בכישרון מדהים על פחי צבע מפלסטיק, סירים ועוד.
הוא נשמע באמת כמו תזמורת שלמה של כלי הקשה.
המשכנו לטייל ברחובות היורדים מאוקספורד. מיכאל החל מתלונן על כאבי רגליים, ועד שלא שבנו לרחוב הראשי והזמנתי מונית מ'אובר' הוא לא פסק מטרוניה. אז נעמדנו באמצע רחוב אוקספורד, מחכים למונית. הם, מרוב מותשות, התיישבו על הארץ. אני התבוננתי בטלפון במסלול נסיעתה של המונית אלינו.
בזמן ההמתנה למונית נעצרו לידינו שתי קבוצות של בריטים. השלטים על גבם של הילדים משכו את עיניהם, ומכיוון שהילדים ישבו על הארץ מרוב עייפות, הם כבר חשבו שהילדים אבדו ונחלצו לעזרתם.
"תודה," אמרתי להם, "אלה הילדים שלי."
"אתה בטוח?" שאל מישהו בחשד, "אז למה יש להם שלטים על הגב? מה אתה מתכנן לעשות איתם?" כאילו אני מציע את בניי למכירה או משהו כזה.
"יש להם שלטים על הגב כי הם לא יודעים אנגלית ולא רציתי שיילכו לאיבוד ברחוב אוקספורד. עלי לשמור עליהם, נכון?"
הוא התבונן בי בחשד גובר.
"מאוד משונה," הפטיר – והמשיך ללכת ברחוב עם חברתו.
אחרי כמה רגעים נעצרה לידינו רביעיית צעירים וצעירות. גם הם היו בטוחים שהילדים הלכו לאיבוד, ושאני איזה מבוגר שנטפל אליהם או מנצל אותם. עוד רגע היו קוראים לשוטר, והיה עלי להציג בפניו את הדרכונים, שנמצאים אתי בכול מקום.
תודה לאל שהגיעה אז המונית.
הנהג התאילנדי הנחמד טעה בדרך, אבל בסופו של דבר הביא אותנו לרחוב הראשי ליד בית המלון, שם עצרתי כדי לקנות ירקות וגבינה ולחם וגם קפה. כשירדנו מהמונית וביקשתי ממנו קבלה, ולדעת כמה עלתה הנסיעה, אמר שהוא לא יכול להנפיק לי קבלה, ואקבל אותה דרך היישום.
די נחרדתי. חששתי שהוליכו אותי שולל.
בינתיים הילדים שוב השתוללו ברחוב, בחנות, בטירוף.
קניתי מה שצריך והלכנו אל בית המלון.
"אתם לא נכנסים למלון בריצה מטורפת כזו," התריתי בהם, "רק בנימוס ובשקט."
הגענו לחדר, ישבנו לאכול. תוך כדי אכילה הם הלכו מכות. דניאל נשך את מיכאל נשיכה חזקה ברגל ואז גם תקע לו צעצוע נוקשה בראש.
בשביל יום שהתחיל כול כך יפה ורגוע, הסיום היה נאחס.
היום בצהריים השארתי הודעה לסוכנת הנסיעות שלי, שתבדוק אפשרות להקדים את שובנו ארצה ביומיים, ביום שני במקום ביום רביעי. זה יהיה חבל לי. אבל יש גבול גם ליכולת ההכלה שלי. אולי באמת עשיתי טעות שלקחתי אותם לשבוע שלם ללונדון, בטיול הראשון בחייהם בחו"ל.
אני לאיודע אם אצליח להקדים את הטיסה, אם לאו. דבר אחד בטוח. אם חשבתי שהטיסה הבאה שלנו תהיה קרובה, חזרתי בי לגמרי מדעתי. הפעם הבאה שנטוס יחד לחו"ל תהיה רק בעוד זמן רב.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.
עכשיו פה תכף אחת עשרה בלילה. כרגע סיימתי משחק דמקה עם מיכאל. כעת שניהם התיישבו לשחק שח מט.