אני לא יודע מה אתך, אבל כשאני רואה סרטונים של אלימות משטרתית כלפי ילדים, צעירות, גברים ונשים, חרדים וחילוניים, מפגינים ולא מפגינים, יוצא לי החשק לחיות. בתחילה, כשצפיתי מן הגליל בשידורים של אורלי בר-לב, וראיתי את התנפלות השוטרים בבלפור על המפגינים, את התזת סילוני המים מן המכת”זיות, נדרכתי ונמלאתי באלימות. אחרי כן התחלתי מדמיין שוטרים באים אלי ככה, מרימים עלי יד, ואיך אני מחזיר להם, מתכתש אתם עד שהם אוסרים אותי בגין תקיפת שוטר ו/או הכשלת שוטר במילוי תפקידו, ולבסוף, אחרי חודשים של אלימות משטרתית נגד מפגינים וגם נגד אזרחים ואזרחיות, ברחוב, בשוק, בחוף הים, כמו שראיתי כרגע, מאסר צעירה שלא חבשה מסכה מעל האף אלא מתחתיו, בשוק לוינסקי, פתאום הבנתי, שזה פשוט מוציא לי את החשק לחיות.
ולא רק זה. גם המתקפה של המשטר על ערכי השוויון, הצדק והערבות ההדדית מוציאה לי את החשק לחיות. כך ההסתה הפרועה והמשתלחת של ראש הממשלה המנוול, בנו ושריו וסובביו, ולא פחות מכך – הייאוש שנתקפתי בו אמש למקרא החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלא לפתוח בחקירת פרשת הצוללות והמניות, בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת.
כבר אתמול בבוקר כתבתי על כך, בפוסט שכותרתו היא ‘צו איסור הפרסום הוא מפלטו האחרון של הנבל,’ בו הבהרתי כי דרישתו של היועהמ”ש להטיל צו איסור פרסום על התצהירים של בכירי מערכת הביטחון, שהוגשו במסגרת העתירה של התנועה לאיכות השלטון, בתביעתה להקים ועדת חקירה, הוא שימוש נואל נוסף בנימוק של ‘ביטחון המדינה’ כדי להסתיר מתחתיו פשעים. אבל אחרי היוודע ההחלטה, כבר צייתי שמרגע החלטתו היועהמ”ש הפך, מבחינתי, משומר סף – לחשוד.
ואז נבהלתי מעצמי. הרי אני בן של שופט בכיר, ויודע כי היועמה”ש יכול להחליט החלטות רק, ואך ורק, על פי דיני הראיות. ואם הוא נסמך בהחלטתו של קביעתם של עוה”ד ליאת בן ארי ועוה”ד מומי למברגר, לפיהם אין ראיות מספיקות לפתיחת חקירה פלילית נגד נתניהו, מי אני שאצא כנגדו. אבל אז, אחרי כמה שעות של התלבטות אם למחוק את הציוץ הזה ואם לאו, הבנתי – היועץ המשפטי לממשלה לא חיפש ראיות. לו היה מחפש ראיות, הוא היה מזמן את נתניהו ואת בן דודו לחקירה, שולח חוקרים לחו”ל, ועושה כול מה שצריך כדי לחפש ראיות.
אבל הוא לא עשה את זה, כי הוא כנראה מעורב עד מעל לראשו בפרשיות האלה, בתפקידיו הקודמים, או משום שהוא נסחט, או השד יודע מה.
וכול הדברים האלה מוציאים לי את החשק לחיות. כי אי אפשר, פשוט אי אפשר, לחיות במדינה שנמצאת במשבר משטרי עמוק כול כך, שאינו מאפשר טיפול נכון במגפת הקורונה, וקולע את האזרחים למשבר כלכלי-חברתי איום. ואי אפשר לחיות במדינה, שהמשטרה בה משתוללת מחוסר אונים, משרתת את ראש הממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ומבקשת לרצות את שליחו, השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה.
אי אפשר לחיות ככה. זה הרי חונק, גומר את האוויר.
אני כותב את הדברים האלה בעוד אבא שלי, שיחיה, יושב בחדר השני, כאן, אצלנו. אחרי חודש של הסתגרות בביתו סוף סוף בא אלינו לשישבת. אז אני כנראה לא אמות ולא אתאבד. תכף אצא מחדר העבודה שלי להכין לכולנו צהריים, אחרי כן נלך לנוח. אחר הצהריים אבשל ארוחת ליל שישי, ואם יספיק לי הזמן אולי גם אצא להפיג את הזעם שלי בהכשרת עוד ערוגה בגן הירק וזריעתה לקראת החורף.
לא, אני לא אמות ולא אתאבד בקרוב. אבל את תחושת האי אפשרות לחיות הזאת אני חייב להוציא מתוכי. שבעה חודשים בתוך המגפה, לא ראיתי חבר או חברה, לא נפגשתי כמעט עם איש מלבד אנשי הישוב, ואני יוצא מתובל אך ורק לקניות או לרופא. מגעיי החברתיים מסתכמים בשלום-שלום לשכנים, ובשיחות זום עם תלמידיי. זה מייבש את נפשי, מכניס אותי לתחושת דכדוך מתמדת, ולא משנה עד כמה אני פורה בכתיבה ומלא עשייה. פשוט אי אפשר לחיות ככה, וזה מתחיל ונגמר באדם אחד, בנבל העומד בראש ממשלת ישראל, וממשיך בבנו, ביועציו, בשריו ובסובביו, וגם במשטרת ישראל, שאיבדה לגמרי את הצפון, ומתנהגת כמו מחלה אוטו אימונית, של גוף המתקיף את עצמו, משמע, את אזרחיו.
אני לא יכול לעלות לבלפור מחר. אני מקווה שאתםן תעשו זאת. אצפה בכםן מרחוק, בשידורים של אור-לי ברלב. ואני מקווה שנצליח להוריד כאן את השלטון. דבר אחד כבר ברור לי. אם בג”צ לא יכריע על פתיחת חקירה בפרשת הצוללות, ועל הוצאת הנאשם לנבצרות, הוא ידחוק אנשים שומרי חוק כמוני, ועוד רבים הרבה ממני, למקום של חוסר תקווה ושל יאוש כאלה, שיבעירו כאן את הרחובות.
