שלשום, יום שלישי בערב, בין זום פוליטי אחד למשנהו, ותוך כדי סדנת כתיבה בזום, קיבלתי הודעה מבית הספר של בניי, לפיה נחשפו ביום ראשון האחרון למורה, שאובחנה כחולת קורונה ללא תסמינים, ולפיכך עליהם להיכנס לבידוד מיידי, למשך עשרה ימים. זה כמובן נחת עלי כרעם ביום בהיר. מה גם, שאבא שלי היה אצלי, כי הזעקתי אותו מהמרכז לעזור לי עם הילדים ביום פוליטי עמוס.
למחרת השכם בבוקר אבא נסע מכאן. אני שמח שקיבל את מנת החיסון הראשונה כבר ביום ראשון בבוקר, בטרם בא אלינו. אומרים שזה מגן בכ 60%. אבל אני קיבלתי את החיסון רק ביום שלישי בערב, רגע לפני שנודע לי שבניי נחשפו למורה חולה, ואני מאוד מקווה שהם לא נדבקו ממנה ואני לא נדבקתי מהם.
כשאתה הורה יחידני, החרדה מקבלת מכפלה מכופלת. אצלי זה מיד מפעיל את כול התסריטים הכי איומים. אבל אז אני מזכיר לעצמי שאני טיפוס דרמטי, שלא הכול חייב להיות רע, שיש סיכוי מועט שהילדים נדבקו ועוד יותר מועט שהדביקו בזה אותנו, שני המבוגרים האחראיים לשלומם, לבטחונם ולרווחתם.
אתמול היה יום הבידוד הראשון שלנו, בבית. הילדים בילו עם 'מיינקרפט', שעות ארוכות. זה משחק בנייה וחשיבה מרתק, והם מקרינים אותו אל מסך הטלביזיה, צופים בבלוגרים מיומנים במשחק ולומדים בו צעדים חדשים. בערב, כשנמאס להם מן המסכים, גילו שאבא שלי הביא מחברי רונן דורון שני שקים של תחפושות לשנה הבאה, התלבשו בהן וצהלו עימן ממושכות. אז תודה לרונן ולניר ולילדיהם.
דקה אחרי שהתקלחו אמש הגיעה אלינו הודעה מפיקוד העורף, לפיה, על פי ממצאי חקר אפידמיולוגי (של המורה כמובן) הילדים צריכים לעבור בדיקת קורונה. אז התלבשנו שוב, וירדנו לכרמיאל. פיקוד העורף תפס פיקוד על העיר. באולם מופעים אחד פוזרו פינות חיסון של כול קופות החולים (שם התחסנתי יום מקודם לכן), ובמתנ"ס המרכזי של כרמיאל – פינות בדיקה לקורונה.
בשבע בערב השתרך תור ארוך של משפחות וילדים בפתח המתנ"ס. גשם טפטף, כולנו שמרנו על מרחק איש מרעהו, במסיכות כמובן. הילדים עברו את הבדיקה בלי בעיות, ובדרך חזרה הביתה עצרתי בעבורם ב'ביג כרמיאל' וקניתי להם המבורגר וגלידה, כדי לפנק אותם אחרי הבדיקה שעברו, השנייה במספר בתוך חודשיים.
את סדנת הכתיבה של אמש דחיתי. לא יכולתי ללמד תחת המתח שהייתי שרוי בו אמש.
בערב אמרתי לבנים, שאי אפשר לבלות כול עשרת ימי הבידוד עם מסכים. שהבוקר נקום, ואחרי שאעשה אימון אירובי ונאכל יחד ארוחת בוקר נשב ללמוד, ובין שיעור אחד למשנהו נגוון במסכים ובפעילויות אחרות. וכך היה. ישבתי איתם קצת על לימודים, אחרי כן מסכים. בזמן הזה אני בדקתי עבודות תלמידים. ואז מיכאל בא אלי ואמר לי שמשעמם לו, אז הצעתי לו לאפות עוגת שוקולד, שתהיה להם לכול ימי הבידוד.
עשינו זאת, ומכיוון שכך ניצלתי את ההזדמנות שהמיקסר בחוץ והתנור חם, והכנסתי לתוכו מיד אחרי העוגה גם כיכר לחם כוסמין עם זרעי כוסברה, רוזמרין וגרעיני דלעת וחמנית. בשבילי כמובן.
ואנחנו רק בצהריי יום הבידוד השני. ותיכף מתחיל גם הסגר, שיהיה בין שבועים לחודש ימים.
קמתי הבוקר חרד ועצוב. חרד לילדים, לאבא שלי ולעצמי, ועצוב בגלל תחושת הפגיעות שלי מול העולם. גם מזג האוויר בחוץ, שמאפיר ומתבהר לחליפין, לא עוזר לי בזה. אבל תכף ארוחת צהריים, מנוחת צהריים, ואחר הצהריים יתחיל היום מחדש. והפעם עם עוגת שוקולד, ועם לחם כוסמין טרי.
לא קל לשמור על אופטימיות, שמחה ויצירתיות בימים כאלה, כשהכנסת והממשלה מתפזרות, המפלגות מתפרקות, ומדי שעה אנו מקבלים הודעה דרמטית מפיו של זה או אחרת, הפונים לדרך חדשה, שבעצם היא דרך ישנה עד מאוד, ומנציחה את כול הרע והנתעב בסדרי השלטון הקיים.
תודה לאל שישנה המפלגה הדמוקרטית, שאני ממייסדיה ומפעיליה, שמפיחה בי תקווה גדולה.
אם היא מעניינת אתכםן, ואני מקווה שכך הדבר, תוכלו לקרוא עליה כאן – www.democratit.org.il.
אה, ואל תדאגו לנו. הכול בסדר. עוד אימון ארובי אחר הצהריים ומצב הרוח יעלה פלאים.
