היום קראתי בעיתון הארץ את המאמר, המספר על גיוס יחידה סודית באמ"ן למעקב אחר אפשרות של מרי אזרחי בקרב אזרחי ישראל. ואז, ככל שהפוסט שלי, 'לכו לכול הרוחות,' הפך לוויראלי בפייסבוק, בטוויטר ובווטסאפ, הבנתי שכול שיתוף וכול תגובה לפוסט הזה מעצימים את כוחו, והופכים אותי למסומן.
ואז נזכרתי בתיק שלי בשב"כ. בטח הוציאו אותו היום מן הארכיון, אמרתי לעצמי.
את התיק בשב"כ פתחו לי כנראה בשנת 1981, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. זה היה שבוע אחרי שהשתחררתי משירות סדיר מלא, כשליש מחנה חטיבה 188 ברמת הגולן. הגם שהייתי רק שליש מחנה, ידעתי, כמו כול חבריי אז, על מבצע 'דוב צפוני,' שמטרתו הגעה עד ביירות. שבוע אחרי השחרור שלי (למזלי), פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה "מבצע שלום הגליל," כדי לשכנע את אזרחי ישראל שמדובר במבצע, לא במלחמה, שנועד לשלום ולא להרג. אז יצאתי עם עוד משוררים בשירי מחאה עזים נגד מנחם בגין ואריק שרון. יצאנו אתם לכול הארץ. קראנו אותם בכול מקום. אז נפתח התיק שלי בשב"כ.
באותו זמן התחלתי לעבוד כעיתונאי וכסגן עורך הספרות בעיתון 'על המשמר.' את מיטב חינוכי הפוליטי קיבלתי שם. כתבתי טורי דעה ומאמרי ספרות, כתבות ב'חותם' ופזמונים פוליטיים. יום אחד כינס אותנו מארק גפן זכרו לברכה, עורך העיתון דאז. הוא סיפר לנו ששב מוועדת העורכים, ממפגש עם שמעון פרס. במפגש הובהר להם, שאסור לעיתונות הישראלית לעשות בשבועות הקרובים שימוש במלה 'אטום' על נגזרותיה, מכיוון שהמוסד תפס מרגל אטום. מרדכי וענונו.
למחרת היום קיבלתי שיחת טלפון ממקור חסוי ואמין. הוא סיפר לי שראיין את מרדכי וענונו עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטת באר שבע, וכבר אז אמר לו דברים בגנות פצצת האטום של ישראל, וההכרח להעמידה לבקרה בינלאומית. הודעתי זאת מיד לעורך הדין אביגדור פלדמן, והתיישבתי לכתוב פזמון סאטירי, האומר שווענונו הוא לא בוגד, אלא אח.
למחרת כמעט והעיפו אותי מן העיתון. אבל אביגדור הביא את השיר לווענונו, והוא כתב לי תשובה, שאביגדור דאג לפרסם אותה בכלי התקשורת.
ואז התיק שלי בשב"כ הלך והתעבה.
אני לא ידעתי על קיומו של התיק שלי בשב"כ, עד שלילה אחד, בגן העצמאות, רדף אחרי מישהו שהכרתי. בחור גדול גוף ונחמד. הוא הגיע אלי מתנשם. "אילן," התנשף למולי, "איפה היית? אני מחפש אחריך כבר המון זמן כדי להזהיר אותך."
"להזהיר אותי ממה?" הופתעתי.
"יש לנו תיק עליך. עלולים לפרוץ אליך הביתה. שמור על פנקס הטלפונים שלך מוסתר," אמר ונעלם, מבלי שאפילו הספקתי לשאול אותו מי זה 'אנחנו.'
כמה חודשים אחרי כן, בשבוע הספר בכיכר רבין, נעצרה למולי צעירה שלא הכרתי. "אוי, נכון אתה אילן שיינפלד?" שאלה.
"כן," אישרתי, "ומי את?"
"לא חשוב," התחמקה, "אבל יש לנו תיק עליך, עם תמונות. אז זיהיתי אותך ורציתי להיות בטוחה," צחקקה – ונעלמה.
אותי זה לא הצחיק בכלל. איך ייתכן שהשב"כ או יחידה באמ"ן עוקבת אחרי בן של שופט, יליד הארץ, שהיה רכז קן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, פתח קן וריכז אותו בשכונת המצוקה נוף ים, היה בשמינית בעיירת הפיתוח דאז, מגדל העמק, ופתח גם בה קן של התנועה, עם חבר ילדותו, יואב צור? איך ייתכן שעוקבים אחרי מש"ק השלישות המצטיין של פיקוד צפון, שהיה שליש המחנה של חטיבה 188 ברמת הגולן, ואחרי העורך הספרותי הצעיר ביותר בארץ?
אז פניתי ליוסי שריד, שהיה אז בכנסת. וביקשתי ממנו להעלות שאילתא בנושא. לצערי, יוסי מסיבותיו לא עשה כן. נדמה לי שדיברתי על כך גם עם ציפה קמפינסקי, שהייתה אז עורכת "העיר" או "חדשות" (אני כבר באמת לא זוכר), וביקשתי ממנה לכתוב על כך. גם זה לא קרה.
אבל בינתיים דברים עברו, שנים חלפו, אני כתבתי תמיד כול מה שהרגשתי לנכון לכתבו, בשיר ובמאמר. ועכשיו זה כאן.
לא מזמן ניבאתי, שלא ירחק היום ובו משטר נתניהו יתחיל לאסוף מתנגדים למחנות מעצר. כאשר פרסמתי את הדברים האווירה בארץ עוד לא הייתה מלוהטת כמו עכשיו, עם הקורונה והמשבר הפוליטי. אבל הנה, המל"ל כבר חיבר נייר עמדה איך לטפל ולמנוע מרי אזרחי, ויחידה סודית באמ"ן כבר מנטרת את הרשתות החברתיות, כדי לעקוב אחר מוקדי התלקחות כאלה.
ואני, אף על פי שלא קראתי למרי אזרחי, רק אמרתי שאני צופה אותו בבירור, בשל הזעם שגאה בי ובהמון ישראל, ואף על פי שהבהרתי, שעלינו להמשיך לציית לחוק, לשלם מיסים, להתגייס לצבא ולמלא אחר הוראות משרד הבריאות, יודע שתיק השב"כ שלי כעת נפתח מחדש.
אבל עכשיו, בניגוד לשנת 1981, אינני רווק תל אביבי יחיד. אני אב יחידני לתאומים בני שמונה, הזקוקים לי בכול רגע, ועולמם יחרד אם איאסר.
אז ליתר ביטחון, ישבתי וכתבתי לכםן את הפוסט הזה. ויחד אתו הכנתי רשימת טלפונים לשעת חירום, של כול בני משפחתי ועורכי הדין שאני מכיר, ואני מפקיד אותה הלילה בידי שכניי כאן. ואם משפחת נתניהו ושליחיה ישלחו לי השבוע מכתב התראה עם סכום כופר, מעורך דין, אשתף אתכם ואתכן בזה, כי אין סיכוי שאעמוד בזה לבדי.
תודה רבה.
