הודו היפה – לצרוח, לבכות, לשלשל.

הם כל הזמן צופרים, ההודים האלה. כשצריך, וגם כשלא. וזה מוציא אותי מדעתי. אני אדם שאוהב שקט. לא מסוגל לחיות בתוך המולה, ודאי שלא בתוך צורמנות כזאת. כל הזמן צפצופים. על עוברי האורח בכביש, שהרי מדרכות אין כאן, על מכוניות חוצות, על ריקשות (טוקטוקים), כולם צופרים לכולם. גם כעת, באחת בלילה, כשאני יושב וכותב על המרפסת, אני שומע את הצופרים מן הכביש הראשי. סיוט.

מה יש להם? האם זה הצורך להראות למי יש יותר גדול (ולכולם יש גדול, תאמינו לי. אף על פי שראיתי רק בתמונות, בינתיים), או הצורך להגדיר גבולות בכל רגע נתון, על הכביש ומחוצה לו? האם זו הצהרת אדנות, בחברה שהריבוד החברתי בה בולט כל כך? אין לי מושג. אבל זה משגע.

לא רק הרעש של דלהי חודר פנימה, לנשמה, אלא גם הזיהום שלה. על תסמונת "דלהי בלי," הבטן של דלהי, שמעתי עוד בארץ, והצטיידתי באנטיביוטיקה בהתאם. חברי יגאל צור, הסופר והטייל, גם אמר לי לקחת גלולות כורכום, כדי לחזק את המערכת החיסונית שלי, וכך עשיתי. אבל אין מה לעשות, במקום שבו מותר לשתות רק מים מטוהרים, שבו אסור לאכול פירות וירקות בלי סטריליזציה ו/או ניקוי במים ובסבון, במקום שבו המנגו עסיסי כל כך, מפני שהוא גדל על אפר המתים – טוב, נו, את זה אני המצאתי, מרוב הנאה מבשרנותו העסיסית של המנגו כאן – הזיהום בסוף מגיע גם למעיים.

רושאן, החבר ההודי שלי, שגר בכלל שש שעות נסיעה מכאן, והכרנו רק דרך האינטרנט, טוען, שזה לא הזיהום אלא המתח שאני שרוי בו. הוא הציע לי לצום עשרים וארבע שעות, ואחרי כן לשתות 'קולה שטוחה,' כלשונו, כלומר, בלי גז. לך תסביר לו שאפילו ביום הכיפורים אינני צם, משום שאיני מסוגל לחיות בלי אוכל.

אבל אחרי שלושה ימים של ריצות לשירותים התייעצתי עם מרגנית, חברתי וד"ר לנטורופתיה, בין השאר, שהמליצה לי לאכול רק תפוחי אדמה בלי כלום ואורז לבן מבושל עם קצת גזר, ומלח. ולשתות הרבה.

אז שתיתי, אכלתי תפוחי אדמה והבטן נרגעה קצת. אבל אחרי הפגישה השנייה עם הפונדקאית, שתיכף אספר עליה, הגעתי לבלוק מרקט, בשכונה שלי, ואיך שירדתי מן הטוקטוק ראיתי מולי קבוצת אנשים עומדים וזוללים משהו בעמידה ברחוב.

גוועתי. לא התאפקתי. ניגשתי ושאלתי מה הם אוכלים.

"זהו דים סאם, מאכל סיני," אמר לי אחד מהם, בין אצבעותיו דים סאם דקיק ומלא כל טוב ופיו נוטף צ'ילי.

היו שם דים סאם עוף, ירקות ופאניר, שזו מין גבינה כזו כמו טופו. התחלתי בחצי מנה של דים סאם ירקות. 15 רופי. משהו כמו שקל וקצת. זה היה כל כך טעים שביקשתי עוד חצי מנה של דים סאם עוף. 20 רופי. שני שקלים. זללתי את זה עם הצ'ילי, למרות שאסור לי, ובלי לקחת מקודם כדור סותר חומציות. כל כך רעבתי, שאמרתי בליבי, שאני מעביר את הבטן שלי סדנת הסתגלות לדלהי. וזהו.

אחרי כן הלכתי לשתות אספרסו טוב בבית הקפה השכונתי.

הייתי חייב לפנק את עצמי קצת, אחרי הפגישה ששבתי ממנה, הפגישה השנייה עם הפונדקאית.

יזמנו אותה, כדי לצלמה בווידיאו. סימה סן המתוקה הסכימה אפילו לעבור שוב אולטרא סאונד.

אז נפגשנו במרפאה של דוקטור שמחה, ג'ולי, והוא הראה לי שוב את התינוקות בבטן הגדולה שלה.

הפעם לא התאפקתי, גהרתי אליו ואמרתי לו בשקט

"אתה יודע, חשוב לי מאוד לדעת האם אצטרך רופא יהודי, כי זה משהו שבן חייב לעבור בתוך שמונה ימים מן הלידה."

אבל הוא לא נפל בפח.

"אני מצטער," הוא אמר לי, "אסור לי לגלות לך את מין היילוד. זה בניגוד לחוק."

תחמן תחמן, אבל זה לא עבד לי.

אחרי שסיימנו אצל דוקטור שמחה נסענו למרפאה, שם שוחחנו קצת מול המצלמות. ביקשתי מסימה סן שתבחר שמות הודיים לבנים ולבנות, כדי שאוכל לתת להם גם שם הודי בנוסף על שמם העברי. היא צחקה, ואמרה "דיפאק," לבן, שזה משהו כמו 'זהר.' ו'דופיקה,' שזה גם משהו מאותו שדה משמעות – נר שמדליקים עם שמן למען אלה בפסטיבל דתי מסויים, ו"סניטה' או 'ססמיטה' לבת.

שאלתי אותה מה משמעות השמות האלה לבנות, והיא צחקה ואמרה שאין לה מושג. אבל היא רצתה להתחיל את השמות באות הפותחת בשם שלה ושל בתה. ס'.

או אז שאלתי אותה על אקאש ועל רושאן. אקאש זה שם די נפוץ כאן. כבר דיברתי עם שני בחורים ששמם אקאש, אחד מהם חתיך באופן חריג.

היא אמרה שאקאש משמעו שמיים. ואילו רושאן משמעו 'בהק,' 'בהירות,' והכוונה שלו היא להצלחה חברתית גדולה.

"אני אוהב אם תקרא לבן שלך רושאן ולבת שלך רושני," צחקה.

היא הייתה הרבה פחות מבויישת מאמש, והתקשורת איתה עבדה נהדר. אז ביקשתי ממנה לגעת בבטנה והיא הסכימה.

ירדתי על ברכיי, נגעתי בה בזהירות בכף יד אחת, אחרי כן בשתיים.

הבטן שלה הייתה כל כך חמה. עצמתי עיניי, ניסיתי להתרכז בילדים. אחרי כן החזקתי גם בידיה.

אחרי כן התיישבתי על הספה, הוצאתי כיפה וספר תהילים, ואמרתי לה, שתהליך ההיריון היה לי קשה מאוד, בגלל המרחק. שכל הזמן חשבתי עליה ועל הילדים, וניסיתי להעביר להם אנרגיה במדיטציה. אבל עכשיו אני רוצה לברך אותה ואותם.

קראתי את מה שקוראים לפני קריאת מזמורי תהילים, ואחרי כן את מזמור כ"ג. "מזמור לדוד, אדוני רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני. נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" וכו'.

למה בחרתי דווקא במזמור הזה? כי הבוקר, ברכבת, פתאום עלו בי שני הפסוקים האלה, "אדוני רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי." אמרתי לעצמי, שזה מוזר שהם עולים בי ככה. שאולי, אם יהיו לי בנים, אני צריך לקרוא להם רועי וגיא, ולא בשמות שבחרתי (ולא אספר לכם עדיין). אז כשנפגשנו, פשוט קראתי לה את המזמור הזה, המביע ביטחון רב כל כך בשם ובשמירתו עלינו, על הילדים, עליה ועלי.

החלק המרגש מופיע במה שאומרים אחרי קריאת תהילים. זה חלק שלא זכרתי בכלל. בין השאר מופיעות בו השורות הבאות: "ותפקוד כל חשוכי בנים בזרע של קיימא לעבודתך וליראתך. ומעוברות של עמך בית ישראל תצילן שלא תפלנה ולדיהן. והיושבות על המשבר ברחמיך הרבים תצילן מכל רע. ועל המיניקות תשפיע שלא יחסר חלב מדדיהן" וכו' .

במקום הזה כבר פשוט פרצתי בבכי, אבל המשכתי לקרוא עד הסוף.

אחרי כן שטפתי פנים ונפרדנו, ואני הייתי כל כך רעב, שכבר לא היה אכפת לי מכלום. אז אכלתי אוכל ברחוב על בטן משתוללת. ושבעתי. ושתיתי קפה נהדר.

ואחרי כן אפילו הצופרים של דלהי כבר לא הפריעו לי.

שיהיה לנו לילה טוב.