הערב, כשהחשיכה כבר ירדה על החצר הקטנה, והילדים שיחקו אצל ענת ואילנה עם ארנון, שמעתי אותו מדקלם להם דקלום בגרמנית. הוא הרכיב כל ילד בנפרד על ברכו, ושר לו דקלום ילדות בגרמנית. "הילדים האלה יגדלו רב לשוניים," אמרתי מן החצר, מבעד לדלתה הפתוחה של אילנה, וכולנו צחקנו.
ואז חשבתי על האופן המופלא שבו התפתחה היכרותי עם ארנון, ארנון לפיד, והבנתי כי אכן, המציאות נטווית מאינספור נימים סמויות מן העין, שרק ברגעי חסד הן מגלות את צידן הפנימי, את נקודות החיבור ביניהן.
את שמו של ארנון לפיד פגשתי לראשונה בגיל חמש עשרה. השנה הייתה שנת 1975. הייתי בכיתה ט' והתחלתי להדריך, יחד עם נופר אנוך, זכרה לברכה, שנפטרה מסרטן בתום אותה שנה, בגיל שש עשרה, את קבוצת "נשרים" בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון. את נופר החליף עוזי כץ חברי, וכיום גם שכני בנווה צדק, ויחד איתו הדרכתי את הקבוצה הזאת במשך שנים, עד שלבסוף נותרתי מדריכה היחיד.
הדרכתי אותם מכיתה ג' עד אחרי כיתה י"ב. בין חברי הקבוצה היו אלוף בן, היום עורך "הארץ," קרן מור, כיום שחקנית מרכזית בעולם התיאטרון, הקולנוע והטלביזיה בישראל, יוני סער, בעלי "פרומרקט," אחת החברות הגדולות לקידום מכירות במשק, דפנה איכילוב, כיום צלמת ואוצרת צילום, ועוד רבים וטובים אחרים.
את חומרי ההדרכה היינו מקבלים ממרכז ההדרכה של התנועה. הם כללו חוברות נושא שונות וגם את גיליונותיו של כתב העת "שדמות," כתב העת של התנועה הקיבוצית, שבין דפיו פגשתי רבים וטובים, ובהן ארנון לפיד, בארי צימרמן ועוד אנשים צעירים, דעתניים ובעלי חירות מחשבה, שכתביהם העשירו את עולמי כנער ובמידה רבה גם עיצבו אותו.
את "הזמנה לבכי," שכתב ארנון לפיד מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, מצאתי בין דפי "שדמות," ומיד כשקראתי בה, ברשימה קצרה ומטלטלת זו, ידעתי שמשהו עמוק ביותר בעולמי השתנה, נשבר ועובר שינוי צורה. אצטט לכם מה כותבת ויקיפדיה על הרשימה הזאת.
"'הזמנה לבכי' היא רשימה קצרה פרי עטו של העיתונאי ארנון לפיד, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנכתבה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונתפרסמה תחילה ב"איגרת", שבועון איחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן, בינואר 1974, בירחון "שדמות". הרשימה, שקראה לבכות על האלים שהכזיבו ולבכות בקול את חללי המלחמה ולהניח לאתוס הישראלי של התגברות על הכאב הפרטי למען המאמץ הלאומי, עוררה סערה וזכתה לביקורות רבות, גם מחוץ לתנועה הקיבוצית. חלקן אוהדות וחלקן שליליות. הרשימה נחשבת כבעלת משמעות בשינוי התרבותי שעבר על חלקים בחברה הישראלית, מהתמקדות בכלל להתמקדות באני הפרטי; במיוחד בתחום השכול. עוז אלמוג מציין כי על רקע תרבות ההדחקה שהייתה שלטת באותה עת, "נדרשו 'אומץ' ו'חוצפה' לא מעטים לכתוב את מה שכתב לפיד באותה עת". וכי לרשימה היה חלק במעבר מתרבות האיפוק וההבלגה בנושא השכול, ששלטה ממלחמת העצמאות, אל תרבות המקבלת בכי וקינה פומביים. שינוי זה הוא תולה במה שהוא מכנה "פסיכולוגיזם" ובמיוחד בנכונות החדשה, באותה עת, לחשיפה רגשית וגילוי הנפש.
יש מבקרים הרואים ב"הזמנה לבכי" המשך הגישה שזכתה לכינוי "יורים ובוכים", שהחלה עם "שיח לוחמים" לאחר מלחמת ששת הימים. גישה זו ספגה ביקורת משני צדי המתרס. המצדדים בחוזק, באיפוק ובשמירה על המורל הלאומי גינו גישה זו בשל ה"תבוסתנות" הכרוכה בה לדעתם, ואילו מצדדי המוסר, טוהר הנשק והשאיפה המתמדת לשלום גינו גישה זו בשל חוסר המעש של יוצריה והמשך שרותם המבצעי בצה"ל.
המשורר אליעז כהן הוציא מחזור שירים בשם זהה שהתייחס לפינוי גוש קטיף ב-2005 וכתב בהערות הסיום של קובץ השירים כי השירים מתייחסים ל"הזמנה לבכי" המקורית בכך שהוא חש שהפינוי הוא "יום הכיפורים של הכיפות הסרוגות". כהן עצמו אף מעיד כי חנן פורת סיפר לו כי קריאת רשימתו של לפיד ב-1974, בעת שהחלים מפציעה קשה במלחמת יום הכיפורים, הביאה אותו ל"הכרה שמוכרחים להשיב את רוחו של העם בישראל" וכהן מוסיף: "מחשבת הייסוד הראשונה של "גוש אמונים", החלה להתפתח אצלו מאותו רגע". מילות הרשימה אף הולחנו על "ידי יורם צדוק והשיר בוצע על ידי להקת האשקולית של בית השיטה.
הנה לפניכם הטקסט המלא.
כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחההרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהואמוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחדבשביל השניה, או להיפך...
בטרם ניתנהפקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולהבביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה. אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.
בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו עלמסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.
אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.
ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר- הטעם, חוסר- הרצון, חוסר – הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו…, על התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח…
אח, כמה שנבכה, בכי – תמרורים נבכה, בכי – קורע-לב. בכי – גדול. בכי -פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב.
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.
אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות..
*
בצירוף לטקסט נדפסו אז, בחוברת "שדמות," נ"ג, חורף תשל"ד, ע' 50 הצעת פעילות למדריך. וזו לשונה:
הצעה לפעילות
למנחה:
בכי נתפס לעיתים כחולשה, כשבירה. בטקסט שמובא שבהמשך, יש הזמנה גלויה ומתריסה – בואו נבכה ביחד.
מטרת הפעילות:
לברר את יחסנו לשכול באמצעות הבכי
מהלך הפעילות:
א. מחלקים את הטקסט לתלמידים.
ב. דיון:
- מה מרגיש כותב ההזמנה?
- על מה הוא רוצה לבכות?
- מה הייתם מרגישים אתם אילו קיבלתם הזמנה כזו?
ג. בקבוצות – כל קבוצה מנסה לנסח ביחד מכתב תשובה לכותב הטקסט.
ד. מקריאים את מכתבי התשובה ובודקים אילו ערכים, ותפיסות עולם עלו במכתבים.
אני זוכר שדנתי עם חניכיי בשלוש השאלות הראשונות. אינני בטוח שניסינו לנסח יחד מכתב תשובה לארנון לפיד. אך מקץ שנים, כשהתגייס אחי הצעיר אביב לצבא, כתבתי לו רשימה, שמתכתבת בלא-יודעין עם "הזמנה לבכי" של ארנון לפיד, ואותה פרסמתי בעיתון "על המשמר" שעבדתי בו, ועוד אפרסם בעתיד, כאן ובמקומות אחרים.
בגיל עשרים ואחת, אחרי השירות הצבאי, הזמין אותי עורך הספרות של עיתון "על המשמר," א.ב.יפה זכרו לברכה, לשמש כסגנו. הייתי אז חייל משוחרר, סטודנט שנה א' בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ואל מסדרונות העיתון, שהמערכת והדפוס שלו שכנו אז עוד ברחוב הדפוס הישן, רחוב שונצינו, נכנסתי בברכיים פקות.
קומת המערכת הייתה בנויה ממסדרון מחולק לחדרונים. בכל חדרון כזה ישב עורך אחד מחלקי העיתון. מארק גפן היה אז עורך העיתון, רוביק רוזנטל ערך את "הדף הירוק," וארנון לפיד, כך התברר לי אז, לתדהמתי, הוא הכתב הראשי בו, והוא יושב במערכת.
נסער כמו שרק נער מאוהב בכותבו של טקסט ששינה את חייו הלכתי להציץ בחדרו של ארנון לפיד. ראיתי בו צעיר מקורזל שיער ויפה תואר, גבוה, יחף עם סיגריה ביד.
לא האמנתי אז, שעיניי חוזות בכותב האגדי של הטקסט הזה. בארנון לפיד.
במשך השנים שוחחנו. לא אחת הבעתי בפניו את ההערכה וההערצה העמוקות שחשתי כלפיו, למקרא הרשימה הזאת, ששינתה את תפיסתי את המציאות הישראלית ואת המלחמות ואת השכול ואת קיומו של היחיד בחברה כאן. ארנון, כך נדמה לי עד עצם הרגע הזה, הרגיש תמיד נבוך כשהעליתי את הנושא הזה. הוא גם כתב המון דברים אחרים מאז. מכל הז'אנרים, בהרבה במות תקשורת אחרות. "על המשמר," "דבר," "הדף הירוק," "לאישה" ועוד. אבל הרשימה הזאת נותרה צמודה לשמו עד היום. ובצדק גמור. היא זירזה וסימנה את השינוי שחל בחברה הישראלית, מחברת קולקטיב לחברת יחיד.
כשהחלטתי לרכוש את דירתי בדמי מפתח, בנווה צדק, הייתי בן עשרים ושש. שכנתי, דלת ליד דלת, הייתה אלמנה קשישה ושמה מלכה, שבין דירותינו הפריד קיר, שחציו בנוי וחציו עשוי דיקט. לכן, הייתי שומע את שיעולי התכופים, את נשימותיה הקשות, ולא פעם אמרתי לה, שאם היא חלילה לא מרגישה טוב, שתדפוק לי על הקיר ומיד אבוא לעזרתה.
כשמלכה נפטרה הועמדה הדירה למכירה מחדש בדמי מפתח, ואליה נכנסה מישהי בשם אילנה, מקיבוץ גבעת חיים מאוחד. לקח לי הרבה זמן לגלות, שאילנה היא אחותו של ארנון, ארנון לפיד. וכמובן, מיד כשגיליתי זאת השתפכתי בפניה על הערצתי לאחיה, כותב הרשימה המיוחדת הזאת.
את ארנון פגשתי במשך השנים במקומות בילוי לגברים. אחרי כן גם פגשתי בבן זוגו. פעם אחת אפילו ביקרתי בדירתם. אבל מאז עברה אילנה לגור בצמידות אלינו פגשתיו כאן פעמים רבות, ואף התוודעתי לאחותם, אלה, פעילת שמאל ותיקה, ולבתה של אילנה, ענת, ששבה מאוסטרליה וגרה כעת עמה, בשכנות לנו.
אילנה ואני חיים בשכנות מזה שנים רבות. היא הייתה כאן כשחייתי עם עדי, עם דודי ועם בני, והייתה למטפלת בבנותיו של עדי, כשנולדו לו ולבן זוגו כיום. לקראת הלידה של ילדיי, עדי הוא זה שהמליץ לי לבקש ממנה להיות המטפלת של ילדיי, ואמנם, עוד בטרם נולדו ביקשתי ממנה, שעם שובי מהודו עם התינוקות תטפל בהם בחודשי חייהם הראשונים.
מיכאל ודניאל טופלו בידיה בארבעה וחצי החודשים הראשונים של חייהם. בחודשים הללו התפרנסתי מקצבת הביטוח הלאומי, מענק הלידה, ועוד הרשיתי לעצמי לעבוד בבקרים, בזכות אילנה. בגיל ארבעה וחצי חודשים כבר נקלטו במעון ויצ"ו ביפו, שם הם מתחנכים מאז ועד היום, ולעוד שנה קדימה. אבל אילנה נותרה להם כדמות אם, כשכנה, כיישות מטפלת, מאז ועד היום. אנחנו גרים בצמידות בקומת הקרקע של בניין בן חמש דירות, ונהנים יחד מן החצר הקטנה, שאילנה טיפחה בה גינת עציצים פורחת. הדלתות של שתי הדירות פתוחות רוב היום, כשהילדים כאן, והסיכום הוא, שאילנה פותחת את הדלת מתי שהיא רוצה בחברת הילדים, כי הם הרי רוצים בחברתה כל היום, כל הזמן.
מבחינתם, יום מתחיל בשש בבוקר, ולכל היותר בשבע הם כבר דופקים על דלתה של אילנה, וקוראים "אילנה, פתח!", שזה "אילנה, תפתחי בבקשה את הדלת!". והוא מסתיים במה שהפך כבר מזמן לטקס קבוע – קפיצה לאילנה עם הפיג'מות, כדי לאחל לה לילה טוב.
כל אימת שאני 'כועס' עליהם, משמע, מפגין מולם את סמכותי כהורה, הם מיד בוכים 'אילנה' ומחווים בידם הקטנה אל הדלת, מבקשים מפלט מכעסי בחיקה המיטיב. לא פלא שהשמות אילנה, ענת ואלה הם השמות הראשונים שלמדו לבטא, ולכן גם לגמרי לא מפתיע אותי שהם מתייחסים לארנון כאל דוד, מתיישבים ברצון על ברכו ודוהרים לקול דקלום של ארנון, ענת ואילנה יחד בגרמנית, מעורבב בצהלות השמחה שלהם על היזכרותם בילדותם.
אבל בשבילי, שישבתי הערב בחצר, שמעתי אותם צוהלים עם ארנון, ארנון לפיד, זה שטלטל את נעוריי ברשימתו "הזמנה לבכי," והוא בדיוק 12 שנים בוגר ממני, זה לגמרי לא מובן מאליו. בעבורי, המפגש הזה, עם ארנון, כשילדיי על ברכיו, הוא סוג של פלא, פלא שהחיים מזמנים, במה שקרוי 'זימון,' הפגשה בין נשמות, בזמן ובמרחב, שוב ושוב, כמו הדיהם של המיתרים הדקים שהמציאות עשויה מהם, והם מנגנים ומהדהדים זה לזה את מוסיקת הרקיעים, את נעימת הקיום.
