יומן החופש הגדול של מיכאל, דניאל ואבא שלהם (20)
לפני ימים ספורים הודעתי לכם שאחדל מכתיבת יומן החופש הגדול שלנו. אבל הבוקר הזדמנה לי חוויה, שחשוב לי לכתוב עליה להורים אחרים. כך, אפוא, אני מגלה את מידת הגמישות שלי עם עצמי ועם החלטותיי. גם זה סוג של שיעור בעבורי.
אתמול, בטיול הלילי שלנו, דניאל הציע שנכין יחד סדר-יום להמשך החופש הגדול. הוא ראה שסמדר, אם חברו עדו, ישבה לתכנן עם ילדיה את המשך החופש, וביקש לעשות כמוהם. שמחתי בכך. הזכרתי לו, שבעבר ניסיתי מדי חופש לתכנן אותו איתם מראש, אך תמיד לא הסכימו לכך.
במשך הטיול גם דיברנו על קריאה. זה התחיל כשעברנו ליד בית העץ בבית של הראל ואלה. הוא אמר לי שכזה בית עץ הוא רוצה, ואני עניתי לו שהוא גדול מדי בשביל זה. הוא הסביר לי שיוכל להתקין בו כורסה וטלוויזיה, וכששאלתי איך יצפה בטלוויזיה בבית עץ הסביר בפרוטרוט איך ישלשל כבל מבית העץ ויעביר אותו מתחת לבית.
חייכתי. הודיתי בפניו שבגילו גם אני רציתי בית עץ, בשל סדרות הספרים על הרביעיה/החמישה/השביעיה הסודית של אניד בלייטון. הוא הסתקרן כששמע ממני מעט על הדמויות ומעשיהן ועל מידת השפעתן עלי, חיפש בגוגל את הסדרות, ואז אמר שאלה ספרים שאולי ירצה לקרוא בהם. השבתי לו שלדעתי יש לנו מהם בבית. כמדומני אפילו הכנתי אותם במיוחד בעבורם, לא מכבר.
הוא סיפר לי שברצונו להתחיל לקרוא, אך אינו יודע מה לקרוא והאם זה יעניין אותו. “קריאה היא כמו ים,” השבתי לו, “קח כיסא, שב ליד ספריית הילדים והנוער בחדר המשחקים שלנו, קח לידך ספר, קרא את הכריכה האחורית שלו ואז דף מקרי בתוכו, ותראה אם הוא מעניין אותך. אם לא, עבור לספר הבא.”
הזכרתי לו שזה מה שעשיתי אמש. התחשק לי לקרוא, לא ידעתי מה, אז לקחתי לידיי ארבעה ספרים שנראו לי מסקרנים לאותו רגע, התחלתי באחד, ספר של בנימין גלאי ושמו “סיפור האח הנידח – או ויאה דולורוזה”, סיפור חייו ומותו של ישו. לא התחברתי אליו באותו רגע, אז עברתי לאחר, “7 מספרים” בעריכת פרופ’ הלל ברזל, בהוצאת כנרת זמורה, וקראתי בו סיפור אחד, שלא הכרתי, “בטרם יציאה” של ס.יזהר, סיפור המותח עד כדי רחבות אפית ממש את רגעי היציאה של חיילים לקרב והופך אותם לזמן אפי של תיאורי נוף ואור מהממים ומחשבות על נעורים וארוס ועוד. קריאתו בהחלט השׂבּיעה אותי בערב אתמול.
כשחזרנו הביתה קראנו למיכאל לשיחה. שאלתי אותם מה ירצו לעשות בחופש הגדול. הצעתי להם בילוי בים או בברכה, נסיעות לעכו או לחיפה. הם ביטלו את הכול, וביקשו שהבוקר נלך לסרט. מיכאל הציע שנרד לכרמיאל לצפות בסרט “הקול בראש 2.” לא היה לי מושג מהו הסרט הזה, אבל הזמנתי לנו שלושה כרטיסים להקרנה של הבוקר.
הסרט היה סרט אנימציה מדובב, וחשבתי שאשתגע בקולנוע. אפילו שלחתי אותם לנסות למכור לאחד מחבריהם את הכרטיס שרכשתי לעצמי, כדי שאוכל להוריד אותם אל בית הקולנוע, ואז לשבת לי בבית קפה סמוך ולקרוא. אבל טוב שלא הצליחו למכור את הכרטיס שלי. התבדיתי. זה היה סרט טוב מאד, ואני שמח שחוויתי אותו יחד עם בניי.
הסרט מספר על עולמה הפנימי ועל רגשותיה הסותרים של נערה בת 13, המבקשת להתקבל לקבוצת הוקי קרח יוקרתית. היא נמצאת בסערת ההתבגרות, העצמי שלה מתמוטט בשעה שחרדה מנסה להשתלט עליה, וכול אחד מרגשותיה השונים משחק בסרט כדמות. לא אספר לכם את מהלך העלילה, אבל היא דרמטית, ומסתיימת בטוב.
זה היה מפעים, מחכים ומרגש. וכאשר יצאנו מבית הקולנוע שאלתי את הבנים מניין שמעו על הסרט הזה. הם סיפרו, שבמהלך שנת הלימודים, בשיעורים שבהם נכנסה לכיתתם היועצת של בית הספר, רונית קניטל, הקרינה להם קטעים מן הסרט הראשון בסדרה, “הקול בראש 1”, וניהלה איתם דרכם שיחה על מיניות, התבגרות ועוד. הם זכרו היטב את השיחות האלה עם רונית, וכאשר נודע להם שסרט ההמשך ראה אור – בקשו לצפות בו.
שמחתי בכך מאד, ולכן אני כותב את הפוסט הזה. אני ממליץ להורים לילדים וילדות בגילאי ההתבגרות, 12-13 ואילך, ללכת לצפות בו יחד. זה יעשה לכולכםן רק טוב.
אגב, זה הבוקר השני שאני כותב בו פרק ברומן הבא שלי. החלטתי להתעקש על כך, עוד לפני בילוי עם הבנים בחופשתם או כול משימה אחרת. זה עושה לי טוב. אחרי כתיבה אני יכול להתפנות לעריכה, למטלות הבית ולאקטיביזם. בלעדיה, אין לי כוח לכלום. לילה טוב.
