השבוע השלושה עשר

כבר משנות העשרים שלי רציתי להיות אב. הייתה לי אז חברה, שנדברנו לעשות יחד ילד. בסופו של דבר זה לא קרה, והיא הרתה לבחור אחר. הבן שלה ודאי כנראה כבר בן עשרים או שלושים.
אחרי כן הייתי במערכות זוגיות רצופות. בני זוגי הקודמים לא רצו בילדים. אבל אחרי שנפרדנו עשו אותם עם בני זוגם הבאים. לראשון בהם ארבעה ילדים, לשני שניים. עם כולם אני בקשר חם, ונעזר באקסים שלי ובעיקר בבני זוגם, בעצות טובות.
לפני כשנה, בהיותי בן חמישים, הבנתי שהגיע זמני. שאם לא אעשה זאת כעת, לא אעשה זאת כלל. ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת בתוכי. שה'מחיר' על זהותי המינית יהיה הוויתור על חוויית ההורות, על גידול ילדים, הקמת משפחה והמשכיות.
במהלך השנה הזאת קרו דברים רבים. ארבע פעמים ניסיתי להתקשר בנשים שונות כדי לקיים איתן מה שקרוי 'הורות אחרת.' מסיבות שונות זה לא הסתייע. ואז הבנתי, שאין לי מנוס אלא לפנות למסלול, שבני זוגי הקודמים פעלו בו – פונדקאות.
ביררתי עלויות בארה"ב, בארמניה ובהודו. בשל מצבי הכספי בחרתי בהודו ובתורמת ביצית הודית. נסעתי לשם לבד. התורמת העניקה לי 21 ביציות, מתוכן נוצרו 12 עוברים טובים. בחרתי פונדקאית. אבל כשהגעתי לדלהי התברר לי שדיממה, ונתנו לי פונדקאית אחרת.
כבר כשפגשתי בה נכמר בי ליבי. היא הייתה אישה נמוכת קומה, נבוכה ומבוישת. רק כשישבה לידי, לא מעזה להביט בעיניי, הרגשתי שאני בתוך עסק, במהלך עסקה, וזה שבר את ליבי. כמעט וויתרתי על כל העניין, עד שהסבירו לי, כי הכסף שתקבל בעבור הפונדקאות יציל את חייה וחייה ילדיה ומשפחתה. אבל כשהבטתי בה, ראיתי את יגונה, וחששתי שאינה מסוגלת נפשית לתהליך הזה.
ואכן, כעבור שבועיים הפילה את ארבעת העוברים שהושתלו ברחמה.

עוד באותו לילה הכריחה אותי הרופאה, ד"ר שיבאני, לבחור פונדקאית אחרת ולצאת לדרך מחדש. בחרתי, והועברו לה ארבעה עוברים. לילה לפני שנודע לי כי ההיריון נקלט, עזב בן זוגי, לצערי הרב מאוד, את הבית.

למחרת בבוקר נמהלו לי הכאב והתקווה. התברר לי, כי שלושה עוברים נקלטו. אך הרופאה הסבירה לי מיד, שמדובר בהיריון מרובה עוברים, המסוכן הן לעוברים והן ליולדת, וכי על כן עליה לבצע דילול עוברים.

המחשבה על כך, ועל הטכניקה שבה זה נעשה, החרידה אותי. אבל התייעצתי עם מומחה ישראלי להריון בסיכון, שהבהיר לי חד-משמעית, שזה מה שיש לעשות. כדי לשמור על בריאות הילדים והפונדקאית. כיוון שממילא לא היה הדבר נתון להחלטתי כלל, אלא להחלטת הרופאה, היא ביצעה את הדילול.
שבוע שלם הייתי בחרדה גדולה, בתקווה שהדילול לא פגע בשאר העוברים. היום, העשרים ושבעה באוקטובר 2011, קיבלתי את סריקת האולטרא סאונד הראשונה של ילדיי. אני יושב ומביט בה שוב ושוב. רואים בה שני עוברים מתוקים, עם ידיים, רגליים ואפילו תווי פנים, נחים בתוך הרחם. ואינני יודע לאן להוליך את נפשי.

אני כותב כאן בקצרנות גדולה דברים, שכתבתי עליהם הרבה מאוד בחודשים האחרונים, רק כדי לציין, קודם כל ביני לבין עצמי, ואחרי כן גם ביני לבין העולם, את הרגע הזה. את השמחה הזאת.

לפי תהליך ההיריון, הלידה צפויה בין סוף מרץ לסוף אפריל, באביב, קרוב ליום הולדתי. איך אעבור את 25 השבועות הנותרים אין לי מושג. אבל אני מרגיש שאני כבר יכול לשתף את חבריי בשמחה הזאת.

ואגב, אם גם אתם גידלתם תאומים ו/או עוללים רכים, ויש לכם ציוד מתאים, המלצה על מעון או על מטפלת ועצה טובה, אשמח לקבלם.
אילן.