טוב שכביש 431, המוביל מתל אביב דרומה, עד אל בית העלמין של גבעת ברנר, הוא כביש רחב, נוח, שקל להגיע בו למהירות אסורה. הכביש הזה, היום אחר הצהריים, בדרכי אל בית העלמין בגבעת ברנר ובשובי ממנו החזיק אותי מרוכז בנהיגה, ולא נתן לי לשקוע בעצבות.
הבוקר התקשרה אלי מישהי. "שלום אילן," אמרה, "אני האחיינית של ריבה רובין." באותו רגע הבנתי שמשהו קרה. "הלוויה של ריבה תתקיים היום בחמש אחר הצהריים בקיבוץ גבעת ברנר."
"מה, היא מתה? אלוהים," הגבתי.
רק לפני חודש ומחצה הפתעתי אותה בביקור. הגעתי לרחוב שלה עם עגלת התאומים וצלצלתי אליה מלמטה. היא ירדה מדירתה, ויחד טיילנו עד אל גן המשחקים הסמוך, שם התרתי את מיכאל ודניאל מעגלתם, ונתתי להם לשחק בגן, בעוד ריבה ואני מתרוצצים אחריהם.
שיחה עמוקה לא יכולנו לנהל שם, כהרגלנו מזה שנים. אבל ריבה שמחה לראות אותי עם הילדים. היא אמרה, שזה מזכיר לה את שנות גידולם של אדם ועזרא, בניה, שנולדו בהפרש זמן קצר זה מזה, ורוב שנותיה גידלה אותם לבדה, בהיותה גרושה.
רק אז, במפגש בגן השעשועים, סיפרה לי על מחלת הסרטן שתקפה אותה, וכי החליטה להפסיק את הטיפולים. אדם בנה הוא מטפל בדיקור, והוא טיפל בה, במסירות רבה, והקל על כאביה.
מעבר לכך לא רצתה דבר.
את ריבה הכרתי כחייל בשירות סדיר. מי שהכיר בינינו היו איתמר יעוז קסט ויעקב בסר, בערב שירה שנערך במרתף עקד, ברחוב בר כוכבא 29 בתל אביב. אני הייתי אז משורר מאוד צעיר, וריבה כבר הייתה בשנות הארבעים שלה. אני גרתי ברמת השרון, היא גרה עם בניה בבית עם חצר גדולה בהרצליה.
ריבה הזמינה אותי אל ביתה, סיפרה לי על עצמה, והציעה לי עסקה חברית משותפת. שאני אתרגם את שיריה מאנגלית לעברית, והיא תתרגם בתמורה את שיריי הראשונים לאנגלית, כי כסף לשלם בעבור התרגום שלי אין לה.
היא הייתה זקוקה כל ימיה בארץ למתרגמים, מפני שנולדה בדרום אפריקה וכתבה באנגלית. היא הייתה שייכת לקבוצת משוררים אנגלו-סקסים, שמאוגדים יחד באגודה, וחולקים גורל משותף. חיים בארץ, וכותבים שירה באנגלית. אם לא די בזה, שקוראי השירה בארץ מעטים, קוראי שירה אנגלית מעטים עוד יותר.
מאז נפגשנו כמעט מדי שבוע. בפגישות הללו לימדה אותי ריבה את הדברים הראשונים ביותר על כתיבה בכלל ושירה בפרט. למשל, שמותר לכתוב שיר על חלום; שהרבה פעמים במהלך 'ישיבת כתיבה' אחת אנחנו מוציאים מתוכנו יותר משיר אחד, לפעמים אלה שני שירים מחוברים, או כותבים את פתיחת השיר בסופו ואת סופו בתחילתו. לכן, לימדה אותי, תמיד כדאי להניח בצד גרסאות ראשונות של כתיבה, ולחזור אליה מקץ זמן, לקרוא אותה בעיניים פקוחות, ביקורתיות, והרבה פעמים לשחק עם הטקסט. למחוק, להוסיף, לשנות, לגרוע, להסיט שורות ממקום למקום, עד שמתקבל השיר הגבישי השלם.
ריבה גם הכירה לי את שירתו של המשורר האפריקני השחור ג'וזל אוסוולד מטשלי, שכתב נגד האפרטהייד, ובזכותה נכללו כמה מתרגומיי לשיריו בספר-ביכוריי, "לטאה מכושפת," שהוצאתי אצל איתמר יעוז קסט, בהוצאת "מרתף 29 ליד עקד."
מאז עברו שנים. ריבה ואני נפגשנו ועבדנו יחד לא פעם. תמיד הייתי יכול להרים אליה טלפון ולהיוועץ בה בנוגע לתרגום שמו של ספר משלי לאנגלית, או כל דבר אחר.
היא לא הייתה אישה קלה. היא הייתה אישה חריפת שכל וחדת לשון, וקשה, אבל היא הייתה אישה חכמה ומלאת לב, חרוצה ונמרצת, וגידלה לבדה שני בנים מדהימים.
חיפשתי באינטרנט את הביוגרפיה שלה. מצאתי אותה רק בשפה האנגלית. הנה תרגומה, בסיוע גוגל.
"בשירתה של ריבה רובין הנוף הישראלי משמש מטונימיה למצבים רגשיים ולמצבי רוח פילוסופיים. האנגלית שלה נמצאת בדיאלוג מתמיד עם העברית, כך שניתן יהיה לקרוא את הכתיבה שלה כשירה אנגלית בכל דרך ובשירה ישראלית בכל דרך. .. " (מדברי השופטים בפרס הנשיא, 1999)
ריבה רובין נולדה ביוהנסבורג, דרום אפריקה. לפני שעלתה לארץ בשנת 963 , שיריה וסיפוריה הקצרים כבר החלו לזכות בהכרה ביוהנסבורג והיא הייתה אחד מהזוכים בתחרות הסיפור הקצר של PEN בדרום אפריקה. היא הייתה מייסדת ועורכת כתב עת ספרותי ביוהנסבורג.
תרגומיה לאנגלית כוללים שירה, רומנים , סיפורים קצרים וטקסטים אקדמיים של סופרים מובילים בשפה העברית, ובהם ש.שפרה, יורם קניוק, סביון ליברכט , א.ב. יהושע; חנוך ברטוב , יפה ברלוביץ , יעקב בסר; דבורה עומר, הנשיא אפרים קציר ועוד. שיריה, סיפוריה ומאמריה פורסמו באנתולוגיות, בכתבי עת ובמוספים ספרותיים בישראל, בדרום אפריקה, בארה"ב, באנגליה, בקנדה, בניו זילנד, בהודו ובספרד.
היא אחת משני הישראלים היחידים שלא כותבים בעברית והתקבלו לאגודת הסופרים העברים בישראל ופעלה כל חייה להכללת סופרים ישראליים בשפת המיעוט בזרם המרכזי של הספרות. היא אחת ממייסדי האגודה הישראלית לסופרים באנגלית ושימשה במשך מספר שנים כיו"ר שלה.
היא ערכה את כתב העת קשת, כתב העת של סופרים ישראליים באנגלית, כיהנה בוועד המנהל של מרכז PEN ישראל במשך חמש שנים והייתה גם הנציגה הישראלית בוועדת הנשים של PEN הבינלאומי. בנוסף הייתה הנציגה הישראלית בקונגרסים בינלאומיים בירושלים, בלד, סנטיאגו דה Campostella , ליאון וקייפ טאון, שם נשאה את הנאום המרכזי בנוגע לכתיבה בשפת
המיעוט. היא זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס נשיא המדינה לספרות (1999 ), מלגות קרן עמוס מבית הנשיא (1996 ) ומענקים של קרן תל אביב לאמנויות (1983 , 1986) בפרס דולצ'ין לכתיבה יוצרת (1981 ), במדליית ניו יורק בפסטיבל סרטי ברונזה (לנרטיב ), בפרס הדרום האפריקאי של PEN לסיפור קצר (1963 ). פרסמה ספרים רבים באנגלית ובעברית. ספריה האחרונים ראו אור בהוצאת קשב לשירה.
על כל הביוגרפיה העניפה הזאת שלה לא חשבתי בדרך הביתה. חשבתי עליה, כמה תחסר לי, על בניה, עזרא ואדם, שחיבקתי ליד קברה, על חברי הטוב רפי וייכרט, שהספיק להוציא לאור את הנובלה הקצרה שלה, בהוצאת קשב, ואני עוד לא הספקתי לקוראה, אף על פי שריבה ביקשה שאעשה כן, כי דעתי הייתה חשובה לה. וכעת אצטרך לקרוא בה בידיעה, שכבר אין לי עם מי לחלוק את רשמיי.
שורת הכותרת של הרשימה הזאת היא שורת שיר שלה, שאני זוכר בעל פה, משום שאני תרגמתי אותה, אי שם בגיל תשע עשרה, וטרחנו עליה רבות.
אם יש משהו מנחם בערב הזה הוא השיבה שלי הביתה, אל מיכאל ודניאל. כשנכנסתי, רצו אליי שניהם, מאושרים לראותני. אין זה מעשה של יום יום, שאני מביא אותם מן המעון, ומיד מפקיד אותם בידי אילנה ונוסע מן הבית לכמה שעות.
חיבקתי אותם אלי, ונישקתי אותם שוב ושוב, פעם את זה ופעם את זה, מאושר שיש לי אותם ושהם בניי. אילנה סיפרה לי מי אכל מה, מי עשה מה, אמרה לי שהם מקסימים, כאילו שאיני יודע, ואז הלכנו לעשות אמבטייה ארוכה, בסופה רחצנו גם את לונה בסבון תינוקות, כי המסכנה חטפה שלשול נוראי והייתה זקוקה למקלחת טובה. ובלית שמפו כלבים, גם אל סבון תינוקות יועיל.
ריבה תחסר לי. ולעוד כמה אנשים ונשים כאן.
על קברה פגשתי את מירנדה, אלמנתו של יורם קניוק, שהייתה חברתה הטובה, וריבה הייתה מן הראשונות שתרגמו את יצירתו לאנגלית.
כמה מר, חשבתי לעצמי, שהסופר והמשוררת-החברה-המתרגמת שלו מתו באותה שנה.
"תזדרז להוציא את מאסף השירה שלך," אמר לי רפי וייכרט בחיוך מר ליד הקבר, "או טו טו כבר לא יהיה למי להוציאו לאור."
כל כך הרבה מתים, כל כך הרבה כבר מתו בספרות ובשירה העברית, בשנים האחרונות, שזה נורא.
אז המאסף ייצא לאור מיד אחרי סוכות.
ועל כך בנפרד.
