יונתן אנגלנדר, אימפריית החול. עורכת: תמר ביאליק. הוצאת כנרת זמורה, 2024. 175 עמודים, 96 ₪.
את ספר-ביכוריו של יונתן אנגלנדר רכשתי במבצע ב"סטימצקי" כרמיאל. ירדתי לשם במיוחד כדי לרכוש ספר ששמעתי עליו משהו ברדיו וסקרן אותי, אך לא מצאתיו שם. תחת זאת רכשתי את ספרו של יונתן מפני שמדובר בקובץ סיפורים קצרים, וזה בדיוק מה שהתאים לי לקרוא כעת.
לא טעיתי. ספרו של יונתן אנגלנדר, הוא ספר מצוין. ישנם בו עשרה סיפורים, שכולם מתרחשים בבסיס זיקים. אחדות המקום והזמן הופכת אותו למין well made play, מחזה כתוב היטב, מבחינת הסוגה הדרמטית, אך גם נועלת את תודעת הקורא בגיהנום צבאי מבושל היטב בחום המדבר.
תעוקת המדבר שזורה בכל אחד מסיפורי הספר. כבר בסיפור הפותח, "חולות", הוא כותב: "ובגבו הופיע כתם זיעה מלוחה שכבר החל להלבין בקצותיו תחת השמש שמלקה בחום שאי אפשר להאמין." תעוקת החום ושיממון המדבר הם מאפייניו החיצוניים של המקום, שכול סיפורי הספר מתרחשים בו. אבל מה שמעיק באמת על תודעת הקורא הוא העולם הצבאי המתואר בסיפוריו. זהו עולם שבו חיילים מתגייסים ומאבדים בו את שמם ואת זהותם. "בסופו של דבר פה זה לא אמריקה ואפילו המדבר כאן הוא סוג של חלטורה," מרגיע אותנו המספר, "בישראל אף אחד לא הולך לאיבוד, זו ארץ של מציאות," אך מיד אחרי כן הוא מוסיף: "אבל החייל, שעוד לא שכח שיש לו שם למרות שלא שמע אותו מאז שהתגייס, לא רואה דבר באופק וכל עולמו הוא החול שכבר מגיע לו למותניים, חודר למכנסי העבודה הצבאיים הנוחים, והוא לא ממש הולך, אלא יותר שוחה בבריכה של חום ארצישראלי."
הנוף הצחיח, המתואר כאן להפליא – "ההדר שבטרשים החשופים, בשיחים העירומים, בעצים הבודדים המושפלים" – הוא המקום שבו החייל מקבל על עצמו משימות, אתגרים ומוסכמות של התנהלות חברתית בתוך עולם אטום, המתנהל לפי השררה, הפיקוד ושרירות לבם של מפקדים או נגדים. זהו מקום, שהחייל מאבד בו את היכולת שלו אפילו להרגיש. "אלכס לא הבין אם הוא עצמו בהלם או שרוי אולי בשלב מקדים, אטימות מגוננת שלפני ההלם, אבל הוא לא הרגיש שלום. ובעיקר, לא ידע איך הוא אמור להרגיש." זהו עולם חסר משמעות, "אלכס ישב בצלו של עץ השיטה כמו כולם ושירטט עם ענף שום דבר על האדמה החולית," עולם ריק, "היעדר מעיק, כמו בשיטוט בארמון רחב ממדים והוא ריק", שבו החייל מרוצה כאשר "עשה את מה שהתבקש לעשות, את מה שדרוש, ולכן את הדבר הנכון."
מחרוזת הסיפורים כאן בנויה כך, שאלמנטים סיפוריים מסוימים, המוזכרים כלאחר-יד כביכול בסיפור אחד מתפתחים בסיפור אחר. כך, למשל, בסיפור "הרב החדש", המספר על עובד מטבח שהפך לרב הבסיס, מוזכר "מפקד הבסיס, שלא התקרב לבית הכנסת מאז היום שבו נמצא טירון ללא רוח חיים בתא השירותים הנעול כעת לצמיתות". סיפור התאבדותו של החייל הזה בא רק בסיפור "לוויתן", מנקודת מבטה של רעות, המ"מית של אותו טירון, המוצאת את עצמה מוכרחה להתמודד עם התאבדותו מול מפקדיה ומול הוריו, מבלי שהיא זוכרת אפילו מי היה ומה היה טבעו. גם מפקד הבסיס, שמוזכר כבדרך-אגב בשניים מן הסיפורים מקבל את סיפורו שלו ב"אחרי הטקס", שם הוא מגלה אלימות כלפי בתו המתבגרת, מכיוון שאינו יודע איך להידבר אתה אחרי פרישתו מן השירות. שזירת הסיפורים אלה באלה, ולו במעט, והתרחשותם באותם מקום וזמן, מחזקות את תחושת העולם המדברי הצבאי הסגור של זיקים, והופכת אותו למיקרו קוסמוס של אנושי גיהנומי מושלם.
הספר כתוב בעברית עדכנית, שהיא בעת ובעונה אחת תיאורית ומדויקת, ספציפית מאד, וגם משלבת בה הרבה מן העגה הצבאית ומסגנון הדיבור הצבאי. "הרס"ר אמר דיר בלאק, אתה לא מחפף ולא מתחפף עד שאתה מסיים, למה הכלבים נכנסים ומחטטים בפחים והם כולם מחלות, בסוף הם ינשכו מישהו וזה כלבת וזה יהיה עליך, לא עליי". טבעה התאורי של לשון הכתיבה כאן, כשהוא משולב בעגה הצבאית, מעגן את דמיון הקורא במראות המדבר, מכריח אותו לשהות בו חושית וקוגניטיבית, וגם בתוך המציאות הצבאית המתוארת כאן.
זהו ספר כתוב וערוך היטב, המציג יכולות גבוהות מאד של כתיבה. הוא יפה ומבעית, מפני שהוא מציב מראה בפני הקורא, מראה ממנה משתקפת בבואתה של הישראליות, לפחות הישראליות בצבא, כהוויה מצמיתה, שאין בה חשיבות רבה מדי לשמו של אדם או לזהותו, לבד מן הפונקציה הזמנית שהוא ממלא, עד לשחרורו משירות או למותו. אין זו בבואה מלבבת, אבל היא מפכחת ומעוררת את הקורא רגשית ומחשבתית גם-יחד. ובזאת בדיוק חשיבותה.
