ביקורת ספריםכלליתהליך היצירה

וידוי

כשהייתי באוניברסיטה למדתי, שכול סופר מושפע, בכל זמן נתון בחייו, מכל מה שנכתב בטרם החל לכתוב, גם אם לא קרא בו, ומכל מה שנכתב ומפורסם בו-זמנית ליצירתו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים במה שקרא ואהב. בבגרותי גם הבנתי, כי הדרך הראשונה והיחידה של אדם יוצר ללמוד את אמנותו ולשייף את כליה היא החיקוי. מי שרוצה לכתוב טוב מוטב שיעמיד למולו עצמו מודל ראוי לחיקוי, ויבקש להתעלות אליו ועליו. לכן, עצתי לתלמידיי היא תמיד – קראו הרבה, חקו הרבה, נתחו ולימדו את המבנה ואופני המבע ביצירות שאתם אוהבים, כי זו הדרך היחידה שתפתחו בה,בסופו של דבר, סגנון משלכם.
את חברתי אהובת נפשי, המשוררת שולמית אפפל, הכרתי עוד בגיל שבע עשרה. היינו שכנים ברמת השרון. ביקרתי בביתה לא פעם, ואני זוכר שפעם אחת, בשלהי איזה חורף, קיבלה את פניי בסבר עגום. כששאלתיה מה קרה אמרה לי, "כל החורף הזה כתבתי רק שורת שיר אחת."
"איזו?" הסתקרנתי.
"יפי החורף הסתכם בכמה חבלים/היטיב השמש ליבש," אמרה לי.
השבתי לה שזו שורת שיר נפלאה, ובלבי חשבתי שבשביל שורת שיר כזאת ראוי לחכות חורף שלם.
בשנת 1987 ראה אור השיר, "יפי החורף," בספרה של שולמית, 'חישוקים':

יפי החורף הסתכם בכמה חבלים
היטב השמש ליבש

אושר לא יאחז בי מזה
ולא צינה

אלא שבעה סיוטים פוקדים אותי
בכתיבה בנגיעה ובסימן שאלוהים מתקיים.

חישוקים

בגיל 21 התמניתי לסגן העורך לספרות בעיתון 'על המשמר.' באותה תקופה ראה אור ספר שיריה של שולמית, 'מרחק,' ואחריו 'חישוקים' ו'התרה'. אהבתי את כולם וגמרתי עליהם את ההלל. אני פשוט אוהב את שולמית ואת שירתה. היא שירה מינימליסטית, עמוקה וכול שורה בה היא כיהלום.

השבוע, יום אחרי שנדפסה בעיתון 'הארץ' ביקורתו של יותם ראובני על שלושת ספריי החדשים, באמצע סדנה לכתיבה, קיבלתי לפתע משולמית הודעת ס.מ.ס, ובה השורה "יפי החורף הסתכם."
ישר הבנתי שקרה משהו. האמת היא שנבהלתי. אני זוכר באיזו עוגמה סיפרה ליבזמנו שכול החורףכתבה שורה אחת בלבד, וזו שורה של סיכומים. מיד סימסתי לה את השאלה "מה קרה". שולמית השיבה לי בצילום שורת שיר שלי מתוך מאמרו של יותם: "יפי החורף מסתכם בכמה זין/אני יכול לקבל."

הייתי המום.

עד אותו רגע לא הייתי מודע כלל לעובדה, שמבלי משים עשיתי שימוש ביהלום של חברה אחרת בתוך שירי שלי, ועוד בהקשר ארוטי טעון כל כך.

התקשרתי מיד להסביר, להתנצל. אמרתי לשולמית, שזה נעשה באופן בלתי מודע לחלוטין, מתוך אהבה גדולה אליה ולשירתה בכלל, ולשורה זו בפרט. רק אהבה כזו עשויה להנביע מתוכי את שורת השיר שלי, המורכבת על שורת השיר שלה, בכזו טבעיות ובכזו אי-ידיעה.

השיר שכתבתי פורסם בספרי החדש,'ספר התמורה.' יש בו דיאלוג עם עוד משוררת. דליה רביקוביץ'. יש בו שיר המתחיל בשורה "דליה כבר מתה," וממשיך כך: "דַּלְיָה כְּבָר מֵתָה.
אֵין מִי שֶׁיְּקוֹנֵן
עַל מוֹת יְלָדִים בַּשְּׁטָחִים.
הַמִּשְׂרָה פְּנוּיָה, אֲבָל
אֵין עָלֶיהָ קוֹפְצִים."

את השיר הזה כתבתי ביודעין מתוך דיאלוג עם שיר מעורר מחלוקת, שפרסמה דליה בחייה,והתייחס ליונהוולך. בשיר שלה, שפרופ' מיקי גלוזמן מכנה בשם 'הקינה העולצת,' כתבה: "יוֹנָה, שָׁלוֹם, / אֲנִי מְדַבֶּרֶת הַפַּעַם וְאַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה. / אַתְּ עַכְשָׁו, יְרַחֵם הַשֵּׁם, בִּמְחִצַּת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. / מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁתַּגִּיעִי לְכָךְ, / שֶׁתִּהְיִי רְגוּעָה./
וְאֵיזוֹ מְהוּמָה שֶׁחוֹלַלְתְּ לְאַחַר הַפְּרִידָה / יַד אִישׁ בְּאָחִיו לְפֶתַע. מַכִּים, יוֹרְקִים, / וְתָלוּ בִּמְקוֹמֵךְ עַל הַקִּיר /
רַק שְׁנֵי רִשּׁוּמִים / בִּכְדֵי לְהַזְכִּיר, / ואָמְרוּ שֶׁאַתְּ קְדוֹשָׁה וְהֶחֱוִירוּ / וְאָמְרוּ שֶׁאַתְּ טְמֵאָה וְנֶאֶנְחוּ, / וְאָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, סָרָה סָרָה / וְהַרְבֵּה שִׁנַּיִם חַדּוֹת תָּלְשׁוּ נְתָחִים מִן הַגְּוִיָּה / וְזֶה סִימָן שֶׁבַּפַּעַם הַזֹּאת הָיִית מֵתָה וְלֹא חַיָּה, / מֵתָה שְׁקֵטָה, / וְאוֹמְרִים עָלַיִךְ דְּבָרִים בְּחֹסֶר טִבְעִיּוּת / הֲמוֹן יוֹרְשִׁים שֶׁהוֹתַרְתְּ אַחֲרַיִךְ / וְנָתַתְּ לָהֶם רְשׁוּת / וְלֹא נָתַתְּ לָהֶם אַחֲרָיוּת.
וּבְכָל פַּעַם שֶׁנּוֹקְבִים בִּשְׁמֵךְ יֶשְׁנָהּ שַׁעֲרוּרְיָה / מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וּמַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא הָיָה. / הָיִית אוֹהֶבֶת אֶת זֶה אִלּוּ הָיִית מַבִּיטָה /
אֲבָל אַתְּ, יוֹנָה, בְּמַצָּב חָדָשׁ עַכְשָׁו / אַתְּ בַּחוּרָה מֵתָה. / וְאַתְּ נְמוֹגָה וּקְרֵבָה, מִשְׁתַּנָּה וּפוֹשֶׁטֶת צוּרָה / סוֹף סוֹף אַתְּ נְטוּלַת צֶבַע, מַמָּשׁ לְבָנָה. / אֲצִילוּת לֹא רְצוֹנִית נִפְרֶשֶׁת מִמֵּךְ./ לְפֶתַע יֵשׁ לָךְ נִימוּסִים / וְיֵשׁ לָךְ עַכָּבוֹת. / יַלְדָּה טוֹבָה מִבַּיִת טוֹב / אינָהּ פּוֹצָה אֶת פִּיהָ עוֹד./ הֶגֶה לֹא מוֹצִיאָה. // יוֹנָה, מִכָּל תַּעֲתוּעַיִךְ וַהֲלִיכוֹתַיִךְ הַמּוּזָרוֹת / וְתַחְפּוֹשׂוֹת הָעֲנָק וְהַהַצָּגָה שֶׁרָצָה כָּל הַזְּמַן, // הָיָה לָךְ מָוֶת יָפֶה וֶאֱנוֹשִׁי וְגוּפָנִי/ וּמְעֻדָּן."

השיר הזה זעזע אותי עם פרסומו. הוא חושף את הקושי של שתי משוררות חזקות לדור יחד באותו דור משוררים. וכאשר כתבתי את השורה "דליה כבר מתה," היה בתודעתי. שלא כמו במקרה השורה של שולמית. כך גם בשיר אחר, שבו התייחסתי לשיר של נתן זך, והתחלתי אותו ב"רגע אחד, אני רוצה לומר דבר מה."
הדיאלוג בין משוררים בני אותו דור ובני דורות אחרים הוא חלק מהותי מחיי השירה והתפתחותה, אם הוא נעשה במודע או שלא במודע. הוא רקמת התרבות שבה אנו חיים ואותה אנו יוצרים.

באותו הקשר, יש לי עוד סיפור לספר.
אתמול הייתה לי שיחת טלפון מפתיעה ומרגשת מן הסופר, המספר והמשורר יוסי אלפי. הוא קרא את ספרי 'מעשה בטבעת' והתקשר אלי בהתרגשות כדי לשוחח עמי עליו ועל נסיבות כתיבתו.
התרגשתי מן השיחה הזאת בהרבה מאד מישורים. ואומר לכם מדוע.
כשהייתי צעיר וטיפש, הוציא יוסי לאור ספר שירים ראשון בהוצאת ספריית פועלים, בעריכתה של עמירה הגני. ספריית פועלים שכנה אז קומה אחת מעל עיתון 'על המשמר' שעבדתי בו כסגן עורך לספרות.
אני, ברהבתנותו של צעיר הבטוח שהוא יודע כול, כתבתי מאמר חריף נגד ספרו של יוסי. ראיתי בו ספר המעורר מחדש את השד העדתי – לו רק הייתי מבין איזה עומק כאב הובע בו, לו רק הייתי יודע כמה פעמים עוד יצוץ השד העדתי, בכל עדות ישראל, ומדוע, הייתי שותק – ועל המאמר הזה חטפתי כהוגן גם מעמירה הגני, השכנה מלמעלה.

עברו שנים. למול עיניי נקלטו כאן העליה ממדינות חבר העמים, שאפילו נשכרתי על ידי נתן שרנסקי, רומן ברונפמן ויולי אדלשטיין, במסגרת 'הפורום הציוני', לטפל בדימוי שלה, כאילו כל הרוסיות זונות וכול הרוסים אלכוהוליסטים. אחרי כן הגיעה העלייה מאתיופיה, שזכיתי בה לנער שקירבתי אלי כבן מאומץ, בתקופה קשה בחייו, ונקלעתי עם בניי לתוך הפגנת המחאה הזועמת של העולים.

לו הייתי יכול, הייתי אוכל את המאמר ההוא שכתבתי עכשיו.

יוסי, בשיחה עמי אתמול, גילה גדלות נפש ממש. וזה היה המקור הגדול להתרגשותי.

אינני חושש מבקשת סליחה. אני מבקש את סליחתם של שולמית אפפל ושל יוסי אלפי, כל אחד מסיבותיו. ואני מאחל לכל מבקריי, שחתכו אותי לגזרים במהלך כל שנות יצירתי עד הנה, שתזכו גם אתם פעם לבקש ממני סליחה, או ממישהו אחר:)

ועכשיו אני חושב שאזמין לי שח"ל. סתם, בשביל המליצה. כי הספר שלי, חברים וחברות, "אשת הפיראט היהודי", כבר נמצא בכריכיה. ישמור אלוהים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

3 תגובות

  1. אילן, אתה מחובר לעצמך ולדרך. לומד ומשכיל, תרתי משמע משכיל. התנצלותך והסברך יפים. אני גם אוהבת את שלומית המוכשרת. וגם ליוסי אלפי נתומנה הערכתי המלאה. לדעתי עוד יתגלה שאנחנו כולנו משפחה של משוררים. כל המשוררים. ולכל אחד מקום בפאזל האלהי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button