לפני שבועיים סיפרתי לכם שסיימתי את ספרי, ושיבחתם ובירכתם אותי על כך. לפני יומיים גיליתי לכם, ששבתי לעבוד עליו עוד קצת, בבדיקת מלים חוזרות, הכפלות מידע וכדומה.
אחרי כן שלחתי אותו לעורכת שלי. למרבה מזלי, נועה כתבה לי, שתוכל להתפנות אליו רק בעוד שבוע.
מיד אחרי כן נמלאתי חרדה. וידעתי בדיוק למה.
לראשונה בחיי העברתי לידי העורכת שלי כתב-יד שלא קראתי אותו בתכריך של נייר, אלא על המסך בלבד.
כתבתי לה. סיפרתי לה זאת. היא השיבה לי, שעוד יש לי זמן לעשות זאת, מפני שרק בעוד שבוע תוכל להתפנות אליו.
הבוקר שלחתי את הקובץ להדפסה בבית עסק בכרמיאל, שמלווה אותי בכול כתביי מאז עברנו הנה. ביקשתי ממנו תדפיס כרוך של הספר בכריכת ספירלה.
אין לכם/ן מושג איזו שמחה זו, להחזיק תדפיס כרוך של הספר ביד. גם קשה להסביר עד כמה זה מבעית, מטלטל ומשמח, להבין שטוב שחל עיכוב בתהליך. שאני מוכרח לקרוא את התדפיס הזה עם עט ביד, כי מרוב רצון לסיים עם הספר הזה, וללכת הלאה, לא עשיתי את הדבר הכי חשוב ומהותי לי, כסופר שהוא גם משורר – כיול המוזיקה של הטקסט.
כול טקסט הוא לא רק אוסף הגאים נושאי משמעות. הוא קודם כול מתווה מוזיקלי. הוא כמו תווים כתובים על חמשה. בכול תיבה מוזיקלית יש ארבעה רבעים. מסמנים אותם בצורה מסוימת, וסופרים גם את הפאוזות, את ההפסקים. כך זה גם בכתיבה ספרותית. לכתיבה יש מוזיקה, וכדי שהקורא יבצע אותה כראוי, ישמע אותה באוזני רוחו, היא חייבת להיות מדויקת.
וזה מה שאני עושה כבר מזה כמה שעות. יושב, עם הספר, ועט בידי, ומדייק את המוזיקה של הטקסט.
זו המלאכה הכי תובענית שאני מכיר, בתהליך הכתיבה. היא מחייבת ריכוז עילאי והקשבה מוחלטת. אבל היא גם הגראנד פינאלה של העבודה על ספר.
הנה דוגמה קטנה, פסקה אחת של תיאור, עם עבודתי עליה:
שימו לב למקור: "הם היו נכנסים פנימה, מהלכים על שביל האור שיצרה השמש בין שורות המושבים, נושאים עיניהם אל קרני השמש המרצדות בחלונות הצבעוניים, אל הגובה, אל תקרת הקתדרלה, מדמים בלבם שבאו אל מלכות השמיים. והכנסייה הייתה בעבורם מלכות השמיים, לפי שהמולת החיים נעצרה על מפתנה, ובתוכה היו שרויים בשלוליות האור המופז עליהם."
והנה התיקון: "הם היו נכנסים פנימה, מהלכים על שביל האור שיצרה השמש בין שורות המושבים, נושאים עיניהם אל קרני השמש המרצדות בחלונות הצבעוניים שבתקרת הקתדרלה, מדמים בלבם שבאו אל מלכות השמיים. והכנסייה אכן הייתה בעבורם מלכות השמיים, לפי שהיו שרויים בתוכה בשלוליות אור מופז, והמולת החיים נעצרה על מפתנה."
זה עוד לא סופי. אני לא בטוח שאני רוצה לסיים במפתן. ייתכן שזה יהיה "והכנסייה אכן הייתה בעבורם מלכות השמיים, לפי שהמולת החיים נעצרה על מפתנה, ובתוכה היו שרויים בשלוליות אור מופז."
זו העבודה הכי חשובה על טקסט. לדייק את המוזיקה שבו. את העבודה הזאת אני עושה על כול טקסט שיוצא מתחת ידיי. היא ממושכת, וקפדנית. אבל היא הערבות לכך שאשיג את האפקט הנכון של הטקסט – מתווה מוזיקלי כזה, שכאשר תקראו אותו תרגישו מוזיקה, גם מבלי לתת את דעתכם ממה היא נובעת.
*
ועכשיו הערה אישית, כי אני מתקשה להתאפק.
בשבועות האחרונים התפרסמו כמה וכמה שרשורים על ספרי "מעשה בטבעת." אני מאוד שמח שהוא ממשיך לרתק אליו קוראים וקוראות. רוב התגובות לגביו נפלאות. פה ושם מבצבצות גם תגובות כמו 'זה רומן רומנטי' או 'הסוף מאכזב'. התגובות הללו כמובן מותרות, ראויות ומחכימות. אך לעתים הן מנוסחות בשפה קיצונית, כזו שהתרגלנו בה ברשתות החברתיות.
ועל כך אני רוצה לדבר אתכם. שמוטב לנו להיזהר מנקיטת לשון אלימה, כאשר אנו מביעים דעתנו על ספר. משום שמאחורי כול ספר עומד אדם, כמוני, ששיקע בו שנים מחייו, והקפיד בו על כול תג. לעתים הצליח במלאכתו, לעתים כשל בה. על פי רוב זה בעיקר עניין של טעם אישי, של תיאום ציפיות, של תקווה ושל אהבה או אכזבה.
כאשר אתם מגיבים ומגיבות לספר או ליצירה, זכרו תמיד.
מישהו או מישהי רכנו עליה, עם עט ביד, כדי לדייק בכל תג.
אוהבכם/ן ומחזיק לכם ולכן רק טובה,
אילן שיינפלד.
