הַשְׁרָאָה, מְחֻיָּבוּת, הַתְמָדָה, אֹמֶץ.

הבוקר, קצת לפני שבע, הצעתי למיכאל לעשות אימון בכינור. היום אחר הצהריים היה לנו שיעור, והוא לא התאמן כול השבוע.

הוא הוציא את הכינור, שם אותו על כתפו, ניגן בדיוק על מיתר אחד, הערתי לו (כפי שהמורה הטילה עלי לעשות) ואז הוא נואש והשיב את הכינור למקומו.

"מיכאל, פתח את התיבה וקח את הכינור!" כעסתי עליו.

"אתה לא יושב אתי, אז אני הולך."

"אבל אני כן יושב אתך. את אימון הכושר אעשה אחרי שתצאו לבית הספר!"

לא היה עם מי לדבר. הילד יצא אל תחנת ההיסעים כבר בשבע ושלוש דקות, כאשר ההסעה מגיעה בעשרים וחמשה לשמונה.

עליתי על ההליכון, עשיתי אימון תוך כדי שיחה עם דניאל. כשסיימתי ניגשנו יחד לתחנת ההיסעים. "מיכאל," חיבקתי אותו, "נכון אתה בחרת ללמוד כינור?" הוא הנהן. "אני לא מתכוון להכריח אותך להתאמן. אם אתה רוצה לנגן על כינור, תתאמן. אם אתה רוצה להפסיק ללמוד פשוט תגיד לי, כי חבל לי על הכסף שאני משלם. זה הכול. מותר לך גם להפסיק."

בצהריים, חצי שעה לפני שיצאנו לשיעור, הוא התאמן היטב. אך כשהגענו לשיעור, המורה שמה לב מיד למיעוט האימונים שלו, וניהלה אתנו שיחה על כך.

"סטלה, אני לא מתכוון להעניש אותו על כך שהוא לא מתאמן. אני מציע לו להתאמן מדי יום, אבל זו הבחירה שלו אם להתאמן או לא. מבחינתי הוא יכול גם להחליט להפסיק ללמוד."

"פה הוא עובד יפה מאד. זה רק עניין של מחויבות," אמרה סטלה, "תבנו יחד מערכת שעות, ובה תקדישו כול יום חמש דקות לעבודה שלו לבדו ואז חמש דקות שבהן יראה לך את התוצאות."

"זה רעיון טוב מאוד," השבתי לה, "מיכאל אוהב סדר יום."

ואז חשבתי על משהו. עצרתי את השיעור. "מיכאל," אמרתי לו, "יש לך דוגמה למחויבות בבית. אתה הרי יודע, שאני כותב מדי בוקר, כשאני קם, כותב בפעם השנייה מיד אחרי שאתם יוצאים לבית הספר, ומקפיד על כך גם בבוקר שבו עלי לנסוע לתל אביב, וכותב עוד פעם אחת בערב. יש לי שלוש כתיבות ביום. אני לא צופה בסרטים או בטלוויזיה, אני מרוכז וממוקד בספר הבא שלי, כי זו הדרך היחידה שלי להבטיח שיהיה לי עוד ספר. לכתוב שלוש פעמים, יום אחרי יום. זה גם מה שאני מלמד את התלמידים שלי. שצריך לכתוב מדי יום.

ככה זה גם עם הכינור שלך, אתה מבין?"

הוא חייך.

אני חושב שעשינו היום צעד גדול.

אני לא יודע אם בניי יקראו את ספריי אי פעם, ואם יסכימו לטפל בעיזבון שלי אחרי מותי. ייתכן שזה יהיה גדול עליהם. בדבר אחד אני בטוח. מחיינו יחד הם לומדים מהי מחויבות. מחויבות של יוצר ליצירתו, של אב לילדיו, של אדם לחייו.

וזה המון.

הם לומדים גם עיקשות. כי יש משהו בהתמדה שלי, שהיא כהתמדתו של שור, כזה שהולך בשדה הלוך ושוב, גורר אחריו מחרשה, וחורש בו תלמים, שוב ושוב, שוב ושוב.

אני לא מכיר דרך אחרת לכתוב בה ספר. למעשה, אני לא מכיר דרך לחיות בה.

שיהיו לכם/ן לילה טוב וגמר חתימה טובה.

נ.ב.

הערב, בסדנת הכתיבה שלי במעלות, סיפרתי לחברות את הסיפור הזה, והוספתי, שהכתיבה ברצף, יום אחרי יום אחרי יום, היא חשובה מאוד. שישנם בה ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל שרק כתיבה מדי יום מפעילה את הגמדים העובדים בלילה, את תת המודע שלנו, שמייצר לנו בלילה פתרונות, ומקדם אותם דרך הדמיון. כתיבה יומיומית גם מונעת מחסומי כתיבה והיתקעויות. אתה ניגש אל השולחן כמו פקיד, ורק אז ההשראה באה לראות מיהו המתמיד, ואז גם טופחת בכנפה על כתפיך.

שתהיה לכם שנת יצירה טובה. אמן.