איזה יום עקום היה היום הזה, מתאים ליום של הפסקת אש וכניעה.
התעוררתי בחמש וחצי. מיכאל התעורר זמן קצר אחרי. זה היה מזל גדול. שכן, בשש וחצי, כשהייתה אזעקה, כבר היינו כולנו ערים, ומיד הלכנו להתיישב על הפוף, מתחת לשידת ההחתלה, בחדר המרכזי בבית, ליד קיר תומך.
ישבנו, התחבקנו עד שהיה ה'בום טארח,' חיכינו קצת ואז קמנו אל יומנו.
אמרתי לילדים שהיום ניסע לרמת גן. הם כמובן ראו בזה הישג. למעשה, זו הייתה נסיעה לאקו"ם, כדי להפקיד שם צ'קים ולקבל משם הלוואה. במצב העניינים כרגע, שבו לא עבדתי כל אוגוסט בעריכה, מלבד שתי סדנאות שבועיות, לא הייתה לי ברירה אחרת.
אבל בעבור הילדים גם נסיעה לרמת גן היא הרפתקה. בייחוד שקיבלו ארטיק תות מחנות קופיקס בבניין של אקו"ם. ואחרי כן, כשביקשו לא לנסוע מיד הביתה, גם נסענו לתחנת הדלק כדי למלא את הטנק, שהיה מרוקן והבהב.
אחרי שחזרנו הביתה קפצנו לבנק כדי להפקיד את הכסף, ואז חזרנו אל הבית הממוזג.
אחר הצהריים טיילנו בסביבה. הפיצה, הכיכר, הסופר פארם, שם לימדתי אותם את המילה 'רוקח,' גן השעשועים שרק עברנו בו, כי לאיש מאיתנו לא היה כוח לשהות בו, ואז הביתה, לברכה בחצר ולאמבטיית הקצף.
זה היה יום מבוזבז. נטול אנרגיות. לא פלא. יום שהתחיל באזעקות והסתיים בהפסקת אש, שמשמעה כניעה, לא יכול להיראות אחרת.
ביום הזה הם גם היו עם חיתולים כל היום, כי היינו בחוץ, ולא רציתי פספוסים בדרך, ואכלו יותר מטרנה ממה שרציתי, במקום כל האוכל המבושל הנהדר שיש בבית. אבל מה לעשות. ישנם גם ימים כאלה.
העיקר שגם זה עבר.
את סיום היום חגגנו בקריאת סיפורים מספרים חדשים במיטה, ואחרי כן בהתבוננות בתמונות המשותפות שלנו, מתקופות שונות. הילדים מאוד אוהבים את המסעות הקטנים האלה, בתמונות המשפחה, בחוויותינו יחד. הם גם מזהים היכן היה כל דבר ודבר.
והנה, מיכאל שוב קם מן המיטה והתיישב לידי, מנסה לשחק עם הנר שהדלקתי על שולחן האוכל, רק כדי לא להעירם.
אלך ואשכיב אותו לישון, ואעביר את היום הזה איכשהו. אני מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר. יום חדש.
תקוותי ממועטת. בחמישים הימים שחלפו מאז החלה מלחמת עזה קרו כאן דברים איומים ונוראים. אך על אלה אכתוב בנפרד. אינני רוצה שיהפכו לחלק מיומן החופש של ילדיי.
