טוב, די כבר, די. די מהחום המעיק והבלתי נסבל הזה, המחריף בשל העובדה שעד יום חמישי איננו יכולים ללכת לים או לבריכה, בגלל הפציעה של מיכאל, די כבר לצורך להתמודד ללא הרף עם המערכת העירונית, די כבר לעיכוב הזה בתוכניות העתיד שלנו. די.
את היום הזה העברנו בקרבת הבית, ממש כמו אתמול. יצאנו החוצה עם הג’יפ החשמלי והאופניים, למרכז סוזן דלאל ולגן המשחקים, ומקץ שעה ומחצה כבר חזרנו הביתה, מפאת החום הכבד. בתוך כך, לפני הצהריים ביקרה אצלנו שכנה בנוגע לנכס, ואחר הצהריים חברת פייסבוק מקסימה, שנראית הרבה יותר חמה ולבבית במציאות מאשר תמונת הפנים שלה בפייסבוק, והיה גם עוד עניין אחד, פעוט. ניהלתי שיחה עם מי שחשבתי עד היום שהיא הגננת הבאה שלהם.
ואז חטפתי את הזפטה בפרצוף. היא אמרה לי שהילדים לא משובצים אצלה, אלא בכיתה המקבילה. רכזת השיבוץ הפרידה אותם מן החברים המעטים שעוד היו להם בכיתתם, במסגרת פיצול הכיתה לשתי כיתות גן וערבובן עם ילדים אחרים.
זו התוצאה המיטבית שהגיעה אליה, אחרי כול השיחות שלנו, המייל מתחילת החופש בו פירטתי בפניה את המבנה החברתי בגן, ציינתי מיהם החברים של בניי וביקשתי שיישארו יחד, הפגישה פנים אל פנים לפני כחודש ושיחת הטלפון מן השבוע שעבר. לא ייאמן.
“אבא, לא תאמין מה גיליתי כרגע,” מיהרתי להתקשר לאבא שלי לספר לו על הדבר.
“אל תהיה תמים, אילן, ואל תנסה להילחם במערכת, כי היא חזקה ממך,” הוא אמר לי. “נסה להפיק ממנה את המיטב.”
“אני ממלא עוד היום ערכות רישום לגן האנתרופוסופי, אבא,” השבתי לו. יודע שאזדקק לעזרתו בנוגע לזה.
וזה מה שעשיתי היום אחר הצהריים. ולא בלב שלם. כי די ברור לי, שברגע שאמכור את הבית בנווה צדק פשוט נעוף מפה. אבל בינתיים עלי להבטיח שיש לילדים את הגן הטוב ביותר שאני יכול להעניק להם, ובאמת שאינני יודע מהו. האם הכיתה החדשה בגן העירייה, הגן האנתרופוסופי או כל דבר אחר. בדבר אחד אני בטוח לחלוטין – צדקתי כל הדרך באשר לתחושותיי הקשות במערכת העירונית. אסור היה לי לתת לגננת, ליועצת הפדגוגית שלה וכו’ לטחון לי את המוח. אסור היה להיענות להצעותיהן ודרישותיהן וכו’. הייתי צריך מלכתחילה לחשוד במערכת, ולהעביר את ילדיי טיפול פרטי.
אמנם אני כבר בן חמישים ושש, אבל אני תמים כשה, מטבעי, אני מאמין שכולם שוחרי טוב כמוני, ואני הורה בפעם הראשונה. לכן, אני לומד את הכול בדרך הקשה. אין דבר. גם זו דרך. בסופו של דבר אני באמת מאמין, בלב שלם, באמונה אחת – שהכול קורה עם סיבה.
אלוהים איתי, וגם היקום. לא במקרה ניעורה בי התשוקה לעבור לגור ברמת הגולן או בגליל ולא סתם נתקפתי פתאום בדחף הזה, למכור את דירתי בנווה צדק. אני יודע שאני מונחה על ידי כוחות גדולים ממני, אם הם האינטואיציה שלי, גורלי או ההזדמנויות הצפונות לי במרחק.
היום אחר הצהריים גם קמתי שמח, מן הטעם הפשוט – היו אצלי כבר שתי לקוחות אפשרויות לדירה שלי, וישנם עוד כמה וכמה שיגיעו אלי השבוע. ההחלטה שלי בהירה וברורה לי כשמש, וברגע שהחלטתי החלטה, פרסמתי מודעת מכירה על הבית ונקטתי עמדה – פג ייאושיי ונמלאתי בתקווה.
זה ייקח עוד זמן, עד שהכול ייסגר. אבל אני כבר רואה אותנו בגליל, בבית ספציפי, במקום מסוים, בגן אחד. וברגע שאני מתחבר למקום הזה, אני כבר מרגיש את השקט.
נ.ב.
את הפוסט המוקדם הזה אני כותב בסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק, בזמן שתלמידיי כותבים בה. מי יודע, אולי זה יאפשר לי עוד כתיבה אחת הלילה, מכול סוג.
שיהיה לכם/ן ערב טוב.
