החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (33).
מגיע לי מזל טוב. היום הצלחתי לראשונה בחיי לתקן לבד תיקון אינסטלציה. הפילטר המנתב את זרימת המים בראש של ברז המטבח הנשלף נשר מתוכו, המים זרמו בקילוח גדול, והייתי חייב לתקן זאת. בימים כתיקונם הייתי מצלצל לאינסטלטור, שהיה בא, גובה ממני בין 500-1000 שקלים ומחליף את הברז כולו. אבל מכיוון שמזה חודש אני נמצא תחת מעקב של אדם נפלא, מתנדב מ'עמותת פעמונים', המסייעת למשפחות להגיע לאיזון כלכלי, ידעתי שאסור לי לפעול כמו בעבר. לכן פניתי לקבוצת האבות פאפאזון בפייסבוק, הצגתי שאלה בנוגע להחלפת ראש של ברז נשלף, ומיד קיבלתי תשובות. שונות. היו שהציעו להחליף רק את הפילטר, היו שהשיאו עצה לפיה עלי להחליף את הראש והיו שאמרו שעלי להחליף את כול הברז, כי הברזים כיום זולים מאוד.
חכו. היועץ שלי מעמותת פעמונים גם לימד אותי לנקוט בעוד צעד, שמעולם לא נקטתי בו מקודם לכן. השוואת מחירים. לכן אמש ביליתי בגוגל, בהשוואת מחירים של ראשי ברזים נשלפים. הגעתי להצעה זולה ב'הום סנטר,' רק 89 שקלים לראש ברז. אבל הבוקר, אחרי שהיועץ סיים ישיבה אתי בת ש ל ו ש שעות על תקציב משפחתי, החלטתי לרדת לחנות אספקה טכנית בדיר אל אסד. מי יודע, אמרתי לעצמי, אולי שם זה יהיה זול יותר.
בארנק שלי היו רק חמישים שקלים. אז הוצאתי מכספומט עוד מאתיים. אם ב'הום סנטר' המחיר הוא 89 שקלים, בכפר זה עשוי להיות זול יותר או עלול להיות יקר יותר, אמרתי לעצמי.
נכנסתי לחנות אספקה טכנית קטנה, שכונתית, לא ברחוב הראשי, במכוון. ראש הברז עלה לי 30 שקלים. שמח וצוהל שבתי הביתה, רק כדי לגלות, שכאשר הברגתי החוצה את הראש הנשלף לא חשבתי על כך, שהצינור הגמיש ייבלע בתוך הברז.
נו טוב. ניסיתי לשלוף אותו עם מזלג, ועם סכין. בסופו של דבר הצלחתי עם בורג. הברגתי את הראש לצינור ושלום על ישראל.
זה נשמע לכםן אולי אידיוטי. אבל זה רחוק מזה. זה ניצחון של ממש. חגיגת הגבריות המתחדשת שלי כבעל משפחה האחראי לתקציבה, לתיקונים בבית ולכול השאר.
כשהייתי ילד, דוד זלמן, אח סבתי, שעלה מסיביר, התקין לאחי יאיר ולי ליפט בחצר. מחסן עשוי מעץ, בו קבע בעבורנו פינת כלי עבודה ובה פטיש ושופין ומברג ופלייאר. הוא היטיב לעשות וגם סידר לנו מלחציים, כדי לעודד אותנו לעבודה. אבל כול אימת שאחזתי בכלי עבודה הייתה אמי המנוחה אומרת לי, "אילן, לך יש שתי ידיים שמאליות. מוטב שתקרא ספר."
הכוונה שלה הייתה טובה. היא רצתה לשמור עלי מפגיעה. כך גם אירע שהתמכרתי לקריאה ולכתיבה. אבל כתוצאה מכך הדחקתי אל תחום הצל שלי את כול כישוריי הטכניים. יאיר אחי נהנה מגורל שונה. בגיל צעיר כבר היה לחובב רדיו. הוא התקין אנטנות על הגג, מכשירי קשר בחדרו, ובגיל העשרה כבר תקשר עם עולם ומלואו.
ככול שגדלתי כך נמנעתי מכול דבר שיש בו צד טכני. אמנם, במבחן הפסיכוטכני של כיתה ח' אמרו המאבחנים לאמי, שיש לי כושר הפשטה ויכולת ראייה מרחבית, ושאני מתאים להיות הנדסאי. והיא, מאושרת וגאה, שלחה אותי עם אבא שלי לבית הספר להנדסאים ליד אוניברסיטת תל אביב, כדי לרשום אותי ללימודים שם. אבל אני רק ראיתי את החנונים הלבנבנים מסתובבים בחצר עם סרגלי טי ענקיים מעץ מבצבצים מתיקי הגב שלהם, חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי, שאני בחיים לא אלך ללמוד בבית ספר להנדסאים. שאני רוצה ללמוד ספרות, תנ"ך וביולוגיה בתיכון 'רוטברג' ברמת השרון. וכך היה. רק בלי הביולוגיה. זה לא הסתדר במערכת עם הספרות והתנ"ך.
כול חיי, ברגע שהיה לי בן זוג, הטלתי עליו את החובות הטכניים הכרוכים בגבריות. עם עדי נס זה הצליח לי. אביו ז"ל היה קבלן בניין, עדי קיבל חינוך טכנולוגי בבית והיה ועודנו בעל יכולות טכניות גבוהות, הניכרות גם ברמה הטכנית הגבוהה והמוקפדת של כול צילום שהוא מוציא מתחת ידיו. עם הבאים אחריו, דודי ובני, זה הצליח לי קצת פחות. דודי למד עיצוב גרפי, והוא דייקן מחינוכו ומטבעו. אבל המרחק בינו לבין ענייני תיקונים רב. ובני בכלל למד כימיה והנדסה, והוא מדען, לא טכנאי.
כך, אפוא, אירע, שכאשר נפרדתי מעדי, אחרי עשר שנות זוגיות, ניגשתי לחנות כלי עבודה, רכשתי לי ארגז כלים מפואר ואמרתי לעצמי, זהו זה, אילן. עכשיו אתה הגבר בבית. ואתה תתקן כול מה שצריך.
אבל הארגז הזה נותר חתום במחסן, וכאשר נולדו בניי הם קיבלו אותו כארגז למשחק.
באמצע הייתה לי חברה טובה ושמה דניז. מפיקה במקצועה, אישה עם כישורים טכניים גבוהים. כאשר שמעה ממני את סיפורי אמרה לי, אני אגמול אותך מזה. יום אחד הופיעה בביתי עם קופסת הרכבה של ספינת פיראטים עם איזה 400 חלקים. הבטתי בקופסה ונחרדתי. מה, השתגעת!? צעקתי עליה, את רוצה להרוג אותי!? דניז לא ידעה, שבילדותי, אח של אבא שלי, דוד ישראל, היה מביא לי מטוסים וספינות מפלסטיק להרכבה. אתם מכירים את זה. קופסה ובה תרשים באותיות זעירות, המסמנות כל חלק בנפרד, שפופרות דבק, והמון חלקים שצריך לנתק אלה מאלה ולהרכיבם על פי התרשים.
מעולם לא הצלחתי בזה. או ששמתי יותר מדי דבק, והכול נשר, או הדביק לי את האצבעות זו לזו, או ששמתי פחות מדי דבק והכול נשר, ובכול מקרה כול החלקים התפזרו.
אין סיכוי שארכיב את הספינה הזאת! הודעתי לדניז.
אל תדאג, אני אבוא וארכיב אותך יחד אתך, צחקה.
היא לא באה, ולבסוף מצאתי הזדמנות לתת את קופסת ההרכבה הזאת כמתנת יום הולדת למישהוי. העיקר שלא תעמוד על סף חלוני בסלון ותוציא לי את הנשמה.
חלפו שנים. למדתי על טבעו של הצל, אותו שק מטפורי שטבע יונג, אליו אנו דוחפים כול מיני דחפים ויצרים ובהם גם דברים חיוביים, כמו היצירתיות והכושר הטכני שלנו, הזהות המינית ועוד. למדתי שראוי 'לכרסם' את הצל, לתת ביטוי לקולות המושתקים בו. ואני עושה זאת בהצלחה לא מעטה בכתיבה שלי וגם בהוראת הכתיבה. אבל בעניינים טכניים!? לא ולא.
על כול תיקון אני מזמין הנדימן. כול חיי. מלבד החלפת נורה אני לא יודע לעשות דבר, או פוחד לעשותו. כך היה כול חיי, ומאז שעברנו לתובל אני נעזר בחיים מזרחי, ההנדימן של הישוב, באליוט לתיקון אופניים, ובתומר ושי שכניי הנהדרים בכול מיני פעמים שבהן אני כן מנסה לרכוש חלפים ולטפל בתקלות לבד, וכמובן נשבר באמצע.
עד עכשיו.
אבל עכשיו אני בתהליך הבראה כלכלי, שעיקרו לקיחת אחריות מלאה על חיי ועל חיינו. ובתוך כך עלי לחסוך בהוצאות ולהגדיל הכנסות. וכך מצאתי את עצמי, אפוא, נועץ באבות של פאפאזון, מוצא פתרון, משווה מחירים ולבסוף אפילו מעז לבצע את התיקון לבד!
כשהילדים חזרו מבית הספר הביתה צהלתי לקראתם. "מגיע לי מזל טוב!"
דניאל שאל על מה.
"הצלחתי לתקן לבד את הברז במטבח!" הכרזתי.
הוא הביט בי תמה, מה אני כול כך צוהל, ולא אמר לי דבר. אין זה פלא. עוד כשהיו בני שנתיים וחצי נתתי בידיהם פטישים קטנים ומסמרים, כדי שיתרגלו לעבוד, שלא יפחדו מעניינים טכניים כמוני. זו הסיבה שבסגר הראשון הרכיבו לבד תיבות קינון לירגזי, ואף תלו אותם לבדם על עצים בחצר, בסגר השני כבר פירקו משטחי עץ, ניסרו את קורותיהם ובנו מהן פינות ישיבה, ובסגר השלישי התמקדו במשחקי מחשב, בתפעול המחשבים שלהם ובחיבור כול מיני ציוד עזר למחשב. מיקרופון, אוזניות וכו'.
הילדים שלי פותרים בעיות טכניות שלי אין מושג אין להתבונן בהן. אבל מהיום גם אני גבר. הצלחתי להחליף לבדי ראש ברז נשלף במטבח!
