אני בעד הפגת ערפלים. איפה שרק אפשר למנוע עמימות, להשרות בהירות, זה ראוי בעיניי לאין ערוך מאשר להותיר את עצמך או את זולתך בתוך אי-ודאות. לכן, הבוקר, שקמתי בו בחמש ועשרים כמדי יום בזמן האחרון (אני חושד שזה עומד להפוך להרגל של קבע, אלא אם כן ישתנה משהו עם שינוי שעון הקיץ), התקשרתי לאבא.
ידעתי שמוטב שאשוחח איתו לפני צאתו אל בית הכנסת, לתפילת שחרית של שבת. וכך היה. שוחחנו ארוכות. אני שאלתי שאלות, עשיתי תרגילים מחשבתיים. הוא הקשיב והגיב. המסקנה הייתה ברורה: אנחנו, אני והילדים, עוברים לצפון. אין כאן שום עמימות עוד. אנחנו עוברים לשם, ונעשה זאת ברגע שאמכור את זכויות דמי המפתח שלי כאן, בנווה צדק.
עם בהירות הלב והמחשבה הזאת נכנסנו למכונית בשמונה בבוקר, בדיוק איך שהחל החום להזדחל ממזרח, ונסענו להר אדר, ליד ירושלים. אחת מקוראות הבלוג הזה, אם צעירה לשלושה ילדים, הקרובים בגיליהם לגיל בניי, הזמינה אותנו אליהם, לביקור היכרות.
לה, כמו לי, זה היה מוזר. אני חשדן מטבעי, וכאשר אדם זר מזמין אותי אל ביתו, אני משתדל לברר מראש למה. למה הוא עושה כן, מהי המטרה הנסתרת מאחורי הזמנתו. מסתבר שגם לה זה היה מוזר, שהיא אישה די מופנמת, אבל היא חשה חוסר איזון בין רמת החשיפה שלי לבלוג, לבין אי ההיכרות המוחלטת שלי את קוראיי.
אז נסענו.
מעולם לא הייתי בהר אדר. רק בכניסתנו אל הישוב הבחנתי בזה, שיש בו עמדת שמירה מרשימה וגדולה מכדי להיות עמדת שמירה של שכונה או מושב. ובעודנו נוסעים בכביש היורד אל הרחוב בו מצוי ביתם ראיתי בקצה העין את שער הכניסה האחר של הישוב, על ראשו מתנוסס דגל ישראל והוא עשוי כמחסום. אז כבר ירדה בהכרתי הידיעה, שהר אדר אינו פרבר ירושלמי. זו התנחלות.
כשהגענו לרחוב שלהם וגיליתי שהוא רחוב ללא מוצא, הבנוי מיחידות דו-משפחתיות צמודות מאד זו לזו, נתקפתי בפאניקה. אל תשאלו אותי למה. אבל הרגשתי מחנק פיסי. אני לא אוהב להיות ברחובות ללא מוצא. גם לא בבתים צמודים זה לזה. אני זקוק למרחב.
ההורים וילדיהם הסבו עדיין מסביב לשולחן ארוחת הבוקר. בכל זאת קידמונו בשמחה. דניאל ומיכאל מיד הבחינו בברכת השחייה הקטנה בחצר האחורית של הבית, ביקשו להתלבש בבגדי ים ומיד קפצו אל המים. מרחתי אותם בקרם הגנה, דניאל קיבל מידי אב המשפחה סירה ממונעת עם שלט חשמלי, מיכאל זכה במזרן מתנפח, ושניהם בילו בברכה שעה ארוכה עם ילדי המשפחה, שתי בנות ובן, יפהפיים ומקסימים מאד.
האבא המארח השגיח על הילדים, אשתו ואני ישבנו במטבח לשוחח. שמעתי ממנה ששניהם אנשי מחשבים, ירושלמים במקור, העובדים בתל אביב ובחולון. היא סיפרה לי ברצון על תהליך הבנייה של ביתם והדהימה אותי כשסיפרה לי, כי את כול הריהוט ואבזרי החיפוי, התאורה והרחצה רכשו בסין. לא ידעתי, שיש חברות המתמחות בהבאת לקוחות מן המערב לסין, כדי לרכוש פריטי ריהוט ותאורה וחיפוי בית היישר מן המפעלים, ושזה חוסך הון.
זה היה כדאי. שלושת חדרי הילדים שלהם עשויים בטוב טעם. בכולם יש אותם פריטים. ארון בגדים מעץ, מיטה וחצי, שולחן כתיבה וכמה מדפי קיר. כולם זהים, אבל שונים בצבעם. כול חדר זכה בגוון משלו, באווירה קצת אחרת. כך, אפוא, יצרו חדרים זהים אך שונים.
כול הבית מעוצב ומרוהט נפלא. יש להם בחצר מחסן, שיכול לשמש כחדר לאחד הילדים/ות בבגרותם, ויחידת דיור במפלס תחתון של הבית, שמהווה השלמת פרנסה ויכולה בעתיד לשמש את ילדי הבית.
הם חיים בדיוק כפי שאני רוצה לחיות, במרחק 40 דקות, לא 120 דקות, מתל אביב.
היום, כשדיברתי עם אבא שלי, שאלתי אותו, "תגיד, הרי הייתי השבוע בקיבוץ נצר סירני. אתה חושב שאני צריך לחפש קיבוץ קרוב יותר לתל אביב? לא לנדוד כול כך רחוק?" והוא אמר לי שלא. שלדעתו יש הרבה מאוד יתרונות בנדידה צפונה. ואני הסכמתי איתו. מעשית וכלכלית כאחת.
הם גם מתמודדים עם בעיות כאלה ואחרות במערכת החינוך. מסתבר לי, שאני לא ההורה היחיד בעולם שלא כול דבר המתרחש בגן מתאים לו. אבל, כמו שאמר אבא שלי היום בבוקר, "אני מסכים איתך לגמרי שאתה צריך שקט, צריך להמעיט ככול האפשר את המתח המיותר בחייך. והמאבקים שנכנסת אליהם השנה הכניסו אותך למתח מיותר. אתה גם אדם כותב, ולא תרגיש בדידות שם. כול רגע כזה תקדיש ליצירה שלך, ואני יודע עד כמה אתה זקוק לזמן עם עצמך."
כשאני כותב זאת לעצמי הרי זה מובן לי מאליו. כשאני שומע זאת מאבא שלי, הרי זה כמים חיים. האבא שלי, שתמיד, מאז אני זוכר את עצמי, העמיד אותי בפני אופציות (תהיה מורה לספרות, לא סופר, כי סופרים לא מרוויחים טוב, ורואים את העולם בשחור-לבן, בעוד שיש בו גם גווני-ביניים; תגור באופקים ותלמד באוניברסיטת בן-גוריון, כי שם יהיה לך יותר קל להתבלט ולהצטיין מאשר באוניברסיטת תל אביב:)) וכך הלאה, הוא גם האיש שרכש לי כמתנת יום הולדת 18 את מכונת הכתיבה הראשונה שלי (ועמה את הטכנאי המלווה אותי מאז ועד היום), ומימן מכספו את ספר שיריי הראשון, שראה אור ביוזמתו. עכשיו הוא תומך גם במעבר צפונה, וזה ממלא אותי ביראה. לא שמחה, גם לא חרדה. יראה.
-יראה היא לא חרדה, גם לא פחד. יראה היא משהו אחר. זה רטט של -כבוד, הקרוב יותר לחיל ורעדה. זה מה שאני מרגיש כשאני קרוב לאלוהים. יראה כזו אני מרגיש כעת כלפי האתגר שבחרתי בו – לעשות שינוי גדול כול כך בחיי, לעבור צפונה. ויראה כזו אני מרגיש בתוך תוכי, כלפי עצמי, על עצם ההליכה המתמדת והנחרצת בעקבי חלומי.
שהרי חלום חדש הוא זה, אבל ישן. מאוד ישן. ואני כבר בגרתי. אני מצוי בגיל שבו בני אדם אחרים כבר יושבים על מכונם. ואילו אני, מה אני, רק התחלתי את חיי מחדש כרגע, עם הורותי. ועוד אתגרים רבים עומדים בפניי לגלותם.
רגע מקסים במיוחד הבוקר היה, כאשר מיכאל ודניאל גילו את מחסן התחפושות בבית המשפחה. לילדים היו תחפושות בחדריהם. אבל אוסף התחפושות הגדול היה חבוי בארגז קרטון גדול במחסן. הם שעטו פנימה, מיששו ופשפשו בקופסת התחפושות, והתלבשו בכול מיני תחפושות ופרטי לבוש נחמדים.
דניאל הסתפק בכנפיים של פיה, של מלאך או של פרפר. מיכאל התחיל כארנב צחור פרווה, המשיך כליצן מצחיק וסיים בבגדיו הוא – ג'ינס קצר וחולצה של ספיירדמן – בהכרזה כי הוא רקדנית בלט. וכך המשיך לחולל ולצהול על רצפת הפרקט.
ואני הבנתי, שבזכות מיכאל ודניאל כנראה אגשים עוד חלום ישן שלי. בקתה מעץ בחצר, ובתוכה תיבת תחפושות ענקית, עם תחפושות וכובעים ושפמים וזקנים, פיאות ואבזרים, שבאמצעותם אוכל להתחפש ולשנות את מראיתי מדי יום, כמו חברי חבורת הרביעייה הסודית, בספרה של אניד בלייטון, וכמו שאני עושה בכול דבר שאני כותב מאז גיל ארבע עשרה. מתחפש. בכול פעם למישהו אחר קצת. פעם לשד, פעם ללץ, פעם לסרסור, פעם לזונה ופעם למשיח. אז מה זה בשבילי רקדנית בלט?
והריקוד נמשך. גם הערב, כשירדנו לקראת השקיעה לים. מיכאל נעמד, עטוף בחלוק התכלת שלו, ורקד, ורקד וצהל. ואני הבטתי בו באהבה, ואמרתי לעצמי בלב שיש לי ילד מאושר.
שיהיה לכם ערב טוב.
