ישישה בדמנסיה, מתמחה יפה תואר ופרופסור נחוש: לילה לבן במיון.

השמועות על מותי היו מוקדמות. מסתבר שלעתים תזוזה לא טובה של הצוואר או הכתפיים, במכון הכושר, כנראה, עושה תופעות לוואי דומות מאוד לשבץ מוחי או להתקף לב. נימלול כל הצד השמאלי של הגוף, משיכה בכתף. הוסיפו לזה את החרדה המתעוררת למול אלה, בדמות פעימות לב מואצות, הזעה ותעוקת חזה, וקיבלתם לילה לבן בחדר המיון.

זה התחיל שלשום. בשבת. ביום שישי עשיתי אימון אירובי וסדרת תרגילים לגב ולכתפיים במכון הכושר. בשבת קמתי עם נימלול בצד שמאל ותעוקת חזה. התקשרתי לשח"ל. האק"ג היה תקין, אבל הם רצו לשלוח אותי למיון. סירבתי. לקחתי את הילדים בעגלה וירדנו לגן השעשועים של מתחם התחנה. אבל בהיותנו שם הרגשתי, שהסימנים האלה מתגברים, ומיהרתי הביתה. השארתי את הילדים אצל אילנה ונסעתי בעצמי למיון, למרות הפצרות שח"ל שביקשו שאעצור בצד הדרך, והם יאספו אותי משם. לא רציתי את כול הצרמוניה של צופרי אמבולנס וכו'.

בחדר המיון עשו לי בדיקת דם, אק"ג וצילום חזה, ששללו אירוע לבבי. אבל ביקשו לאשפז אותי, כדי לעקוב אחריי. אמרתי להם שיש לי שני ילדים בני שלוש בבית, ושאני לא משאיר אותם עם השכנה בשבת. חתמתי על סירוב אשפוז ונסעתי הביתה.

למחרת, אתמול, יום ראשון, היה לי בוקר חופשי. עבדתי בו בהנאה רבה על הרומן הבא שלי, הגעתי עד חציו, סימנתי לי מקומות לעבודה ולפיתוח. אחר הצהריים הבאתי את הילדים מן המעון הביתה, לידי אבא שלי, שבא לשמור עליהם, ונסעתי לסדנת הכתיבה שלי בבית הספר 'חשיפה' בכפר הירוק. היה מפגש יפה. אלא שרבע שעה לפני הסיום, בערך, הרגשתי פתאום שמלבד הנימלול של כל צד שמאל והמשיכה בכתף, שמלווים אותי כבר יומיים, יש לי האצת דופק והזעה.

בתחילה אמרתי לתלמידיי שאני לא מרגיש כל כך טוב, וניסיתי להמשיך בהרצאה. אבל כעבור כמה דקות, משראיתי שהסימנים מתגברים, התנצלתי, כיביתי את מצלמת הווידאו שצילמתי בה את השיעור, והתקשרתי לשח"ל, ששלח מיד אמבולנס ממד"א לכפר הירוק.

עד שהאמבולנס הגיע כבר תפס התקף החרדה שלי סימנים של התקף לב. רעד בכול הגוף, קושי לדבר, חיוורון. לזכות תלמידיי ייאמר שלא איבדו את העשתונות. הרימו את רגליי, החזיקו בראשי, נתנו לי מעט מאוד מים, התקשרו לאבא שלי לעדכן אותו במתרחש.

הפראמדיק ממד"א בדק אותי עוד בתוך האמבולנס, במגרש החנייה של הכפר הירוק. כבר שם אמר לי, שלדעתו מדובר בהתקף חרדה. אבל כשהגענו למיון של איכילוב עשו לי שוב בדיקת דם ואק"ג וצילום חזה, שללו אירוע לבבי. פניתי למנהל חדר המיון, וביקשתי ממנו שישחרר אותי הביתה. אם אין לי אירוע לבבי, זה כנראה חרדה, אמרתי לו, וחוץ מזה יש לי שני ילדים בני שלוש בבית, עם אבא בן כמעט שמונים.

הוא הביט בי, ואמר, "אני רק רופא, אל תצפה ממני לעשות דברים אחרת. אדם עם היסטוריה כשלך, אחרי צינתור, מעשן, עם כולסטרול, אני לא משחרר לפני שאני עושה לו סי.טי מוח, כדי לשלול שבץ מוחי."

זה היה השלב הבא. אחריו חיכיתי זמן רב לנוירולוגית, תורנית הלילה, שבדקה אותי, וגם הבדיקה שלה העלתה שהכול תקין. אבל היא חשבה שמוטב לאשפז אותי בכול זאת, בשל 'חולשה צווארית.' איזו נקודה שנגעה בה בצווארי והרגשתי אותה. ומה שכתבה בתיקי היה 'חשש לשבץ.'

בזמן הזה, בין שש בבוקר, שבו אמרו לי, שלמרות ה-סי.טי מוח התקין יש חשש לשבץ, עד שעברתי סי.טי צוואר ששלל גם פגיעה צווארית, גם דיברתי עם הילדים בטלפון, כדי לומר להם בוקר טוב וכדי שישמעו את קולי ולא יחששו שמשהו קרה לי. הרי גם על לונה אמרתי להם שלא הרגישה טוב והלכה לרופא, והיא לא שבה משם.

בזמן ההמתנה לפיענוח של ה-סי.טי צוואר הסברתי לנוירולוגית, שאני אב לשניים, שאינני יכול להתאשפז סתם. שיאשפזו אותי רק אם ממש חשוב שאשאר במעקב. אינני יודע אם תחינתי הועילה לי, העובדה שהמחלקה הנוירולוגית פשוט מלאה עד אפס מקום, ושמנהלת המיון שהגיעה עם בוקר סירבה לאשפז אותי במחלקה פנימית במקום בנוירולוגית. כך או כך, אחרי התייעצות החליטו לשחרר אותי הביתה, עם המלצה לדופלר צוורי, מרשם למדלל דם נוסף (פלוויקס) והפנייה להמשך מעקב אצל רופא המשפחה. אז בדרך הביתה עוד עברתי גם אצלו, לקחתי ממנו הפנייה לאורתופד ולנוירולוג וחזרתי הביתה.

במשך הלילה הזה, הגעתי למיון הפנימי בסביבות תשע בערב והשתחררתי ממנו בעשר בבוקר, התחלפו שתי משמרות רופאים ואחיות. פגשתי צוות רפואי מסור, מדהים, וכל כך אנושי. היו שם מגוון כזה של טיפוסים ושל חולים, מישישה בדמנסיה, ששכבה במיטה לידי, במסדרון, וכול הלילה דיברה לעצמה, שהיא אוכלת פיפי וקקי, וכול מיני דברים משונים כאלה, דרך נרקומן וגם אלכוהוליסט, שהגיעו עם הרעלה, מישהו עם אלרגיה ואחר עם פסוריאזיס, ובתוך כל אלה גם סופר אחד, אב יחיד לתאומים, שמת לחזור הביתה לילדיו, אבל בו-בזמן גם מת מפחד מה קורה לו.

עולם ומלואו ממש.

לפנות בוקר קראתי באתרי האינטרנט על מצב העומס שהשתרר הלילה בחדרי המיון, ועל דבריו של מנהל חדר המיון בתל השומר, לפיהם המדינה פשוט רוצחת את חוליה, בהזנחתה את חדרי המיון בישראל. בחיי שזו אמת. אם אני הייתי צריך לחכות שעות בין בדיקה לבדיקה, ולולא הייתי קם מן המיטה והולך בעצמי ברגל מהמיון ל-סי.טי וגם בחזרה, היה יומי שם מתמשך עוד יותר – והיו שם חולים הרבה יותר קשים ממני, אלוהים יודע איך בכלל ניתן לנהל חדר מיון כזה, או לעבוד בו, מבלי להשתגע.

שתי נקודות האור שהיו לי שם היו בחור אחד, שישב עם אמו במיון, השאיל לי כבל הטענה לאייפון 4, שסוללתו אזלה לי, וחששתי שלא אוכל לדבר עם אבא שלי ולעדכנו, ואז, כשהבחור ואמו הלכו משם פשוט העניק לי אותו במתנה; ורופא מתמחה צעיר אחד, יפה תואר, אחד הבחורים היפים שראיתי בימי חיי, וראיתי כמה כאלה, וגם טוב לב ומסור וחייכן, שהייתי שמח להתחתן איתו בו-ברגע.

אבל עד שכבר העזתי לפנות אליו דברים, ועוד באופן אידיוטי – ניגשתי לדלפק הקבלה, נופפתי למולו באייפון שלי ושאלתי אם אולי במקרה יש 'לכם' מטען.

הוא הביט בי בעיניו היפות והפטיר 'אני מסיים משמרת, והולך עכשיו הביתה." ואז הסב לי את גוו והמשיך לארוז את תרמילו. ואני לא העזתי לומר לו דבר, כדי לא להביכו. וגם כדי שלא להביך את עצמי.

היחידה שהרוויחה מן הלילה הזה הייתה מי שהתחלתי כעת לערוך את ספרה הראשון. תלמידה שלי. פתאום התפנה לי לילה שלם לעבוד עליו. והספקתי הרבה. זו הייתה דרך טובה להסיח את דעתי מן המתרחש מסביבי, ודרך מצוינת כדי להבין שהכול בסדר איתי. כל עוד אני קורא טקסט ועורך אותו, הכול טוב.

הגעתי הביתה בעשר וחצי, ישנתי בקושי שעה. לא יכולתי יותר. וכבר בשלוש, ממש איך שהקיצו משנתם שם, באתי לאסוף את הילדים מן המעון. הגננת הספיקה לספר לי, שדניאל בכה כל הבוקר, שהוא עוד לא ראה את אבא ומתגעגע אליו, וכי כדי להרגיע אותם העניקה לכל אחד מהם זוג קבקבים. חיבקתי ונישקתי אותם ממושכות. כל כך התגעגעתי אליהם. זה הלילה היחיד, מאז נולדו, שישנו בלעדי, ואני בלעדיהם.

"אבא, אני אוהב אותך," אמר לי דניאל, במבע כזה של אהבה מלאת תום, שפשוט חיבקתי ונישקתי אותו שוב ושוב.

"גם אני אוהב אותך," הוסיף מיכאל, וזכה לאותם חיבוקים ונשיקות.

בדרך חזרה מן המעון עברנו בשוק. הן כי הייתי צריך לקנות כרשה, להכין פשטידה לארוחת הסיום של קורס הכתיבה שלי מחר בערב, והן כדי להחזיר את הילדים לשגרה, והטיול בשוק הוא חלק משגרת השבוע שלנו.

כמו תמיד דניאל קיבל בננה, ושניהם גם קרטיב, מיכאל קרטיב לימון ודניאל קרטיב משמש, יש להם העדפה ברורה מאוד בתחום זה, ואחרי כן, או קודם לכן, שלושה זיתים מחוררים ממוכר הזיתים שלנו. ואחרי שעשינו קניות, ושבנו הביתה, ביקשו לעזור לי, והזמנתי אותם לעמוד על כיסאות ליד כיור המטבח, ולשטוף במים ובסבון את הפירות והירקות.

זה המשיך בזה, שביקשו לאכול לבן. דניאל לבן עם סילאן, מיכאל לבן עם ריבת פרות יער. גם בזה יש להם חלוקה ברורה. דניאל אוהב סילאן, מיכאל אוהב רק ריבה. הם גם נטלו לעצמם קעריות פלסטיק וערבבו בהן בהנאה את הלבן והממתיק.

ואז הזמנתי אותם להישאר ליד השיש, ולראות איך אני מכין פשטידה. טיגנתי בצל וכרישה, אחרי כן הורדתי מן הארון העליון את מעבד המזון, מה שהיווה הזדמנות ללמדם ביטוי זה, 'מעבד מזון.' הראיתי להם איך אני מכניס את הבצל והכרשה למיכל, מוסיף בו שלוש ביצים, רבע כוס שמן, שתי כפות פירורי לחם, שתי כפות אבקת מרק, פלפל ומלח, שמנת חמוצה וחבילת קוטג', קמצוץ שמיר והמון אהבה. ואחרי כן גם שימנתי לעיניהם תבנית עגולה ומזגתי לתוכה את התערובת.

"תראה, דניאל," הסבתי את תשומת לבו מאחיו, שהיה עסוק בשלו על השיש, "הנה פירורי גבינה צהובה, שאני מפזר על הפשטידה," הסברתי לו. "תראה, זה הסוגרן שסוגר על השקית."

"סוגרן," חזר אחרי, מטמיע באחת את המילה. ומיכאל אחריו.

"כמו בפיצה," אמר דניאל והראה על פירורי הגבינה.

"נכון, ילד חכם שלי," שיבחתי אותו, "בדיוק כמו בפיצה."

אחרי כן הם ביקשו אוהל שמיכות בסלון, ושיחקו בו בכלי הרופא שקניתי להם, בשבת, כפיצוי על כך שביליתי במיון במקום איתם. ואז הלכנו לאמבטיה. ואחרי כן אכלנו יחד. ואז נכנסנו למיטה, ומיכאל אמר שהוא רוצה סיפור.

ניגשתי לערמת הספרים כדי לבחור אחד, אבל הוא הודיע "על החולד שעשו לו קקי על הראש!"

"אוקיי," אמרתי והבאתי לו את הספר.

"אני אקרא," חטף אותו מידיי.

"בסדר גמור," חייכתי אליו. השתחלתי למיטה, מת מעייפות, ודניאל לצדי, מנסה כל העת לשבת על בטני או להישען במרפקו על צווארי, מחפש מגע, בכל דרך. ילד מתוק שכמותו.

מיכאל התחיל לספר את הסיפור, בעל פה. בכל פעם שרק העזתי לפתוח את פי הוא חסם אותו בכפו הקטנה.

"אבא, תשתוק!" הוא קרא, "תשתוק!

ואני פשוט התפוצצתי מצחוק מתחת כפו הקטנה.

"מוווו" עשיתי כשהגיע לדף עם הפרה, והוא מיד חסם את פי "שתוק!"

"אבא, למה אתה בוכה?" שאל דניאל.

"אני לא בוכה, אני צוחק. מיכאל נורא מצחיק אותי, השבתי לו.

"גם אני צוחק," חייך דניאל.

אחרי שמיכאל מיצה את הסיפור דניאל כיבה, בזרועותיי, את האור בחדר ונשכבנו לישון. אני השתוקקתי להירדם. אבל הם שכבו לידי ושרו את שירו של הילד המלוכלך, "אני שוטף ידיים/בסבון ומים," שצפו בו הערב, בפעם המי יודע כמה, בביצועה התיאטרלי ויוצא הדופן של דפנה ארמוני, בדיסק של דתיה בן דור.

שכבתי בין שניהם, שומע אותם שרים, זוכרים כמעט את כול מילות השיר ולחנו, ונמנמתי מאושר. ואז סבבתי מעט לכיוון זה ומעט לכיוונו של אחר כדי לחבקם. דניאל מאוד שמח להתחבק איתי, אבל אחרי כן התרחק אל פינתו בקצה המיטה, פניו אל הספרייה. רק כך הוא נרדם. מיכאל התחבק איתי, אבל מקץ זמן אמר "אבא, זה לא נוח לי," ואני השתגעתי משמחה, על כך שהוא מבטא באופן כול כך ברור את עצמו, ונישקתי אותו וסבבתי לצד השני. ואז ביקש לתת לי נשיקת לילה טוב. ומיד עשה כן גם דניאל אחיו. ונישקתי אותם בחזרה, ונרדמנו.

יש לי ילדים נפלאים. כמה טוב לי לחזור הביתה ולהיות איתם, ולהם איתי. שככה זה רק ימשיך.

לילה טוב.