לחיי המנהיגות הראויה!

כל כך הרבה מדברים אצלנו על מנהיגותם של בעלי הניסיון מול מנהיגותם הבלתי ראויה של חסרי הניסיון, עד שאנחנו שוכחים להתבונן במציאות. המציאות חסרת התקדים, שאליה הובילו אותנו בעלי הניסיון.

כל בר דעת, שהאזין למהדורות החדשות היום, בו זימנו כמה וכמה מדינות, במתואם, את שגרירי ישראל כדי לנזוף בהם על החלטת הממשלה לבנות 3000 יחידות דיור בשטחים, כנקמה בצעד האחרון של הפלסטינים, מבין, שמשהו פה לקוי עד היסוד.

כיצד מצליחים מנהיגים משכמם ומעלה, כמו נתניהו וברק, להוביל את ישראל למצב של בידוד מדיני כזה, שכפסע בינו לבין ההכרזה עלינו כעל מדינת אפרטהייד? הרי חרם על סחורות מישראל כבר מתגלגל בעולם, ביוזמתם של ארגוני שמאל קיצוני ושונאי ישראל. אבל כעת בריטניה עצמה מהרהרת בהשעיית הסכמי הסחר עם ישראל, ומדינות שונות בעולם מתחרות ביניהן על עוצמת הגינוי שלהן כלפינו.

וזה, כאשר מי שהפר את הסכמי אוסלו בפנייתו לאו"ם הוא הפלסטינים.

וזה, מפני שעשו זאת בלית ברירה, מפני שהתהליך המדיני תקוע כבר ארבע שנים.

כי נתניהו הסתפק בנאום בר אילן, אבל ארבע שנים לא עשה צעדים ממשיים לחידוש תהליך השלום.

לחידוש התהליך, אמרתי, לא לחתימה על הסכם. רק להתנעת התהליך, כדי לגייס לגיטימציה לישראל בעולם.

אבל עזבו את היום, את הבוקר. בואו נתבונן רגע במבצע "עמוד עשן." הרי ציפינו במהלכו לפעולה קרקעית. לא מפני רצון נקם, אלא מתוך ההבנה, כי בהפצצות מן האוויר בלבד אין די כדי להפסיק כליל את ירי הטילים מן הרצועה. ואמנם, ברק ונתניהו גייסו עשרות אלפי חיילי מילואים, ואפילו הקפיצו אותם כמה פעמים לגדר, אבל לא העזו לחצות אותה. והם לא העזו, מפני שלא הייתה להם לגיטימציה בין לאומית לזה.

ולא הייתה להם לגיטימציה בינלאומית לזה, מפני שלא פתחו בחידוש המשא ומתן לשלום.

אפשר, כמובן, גם לדבר על איראן. על הרעשת הציבור, בארץ ובעולם, במשך כמה שנים, על כניסתה הקרובה של איראן ל'מרחב החסינות,' שאחריו לא ניתן יהיה לתקוף אותה, ומתיחת הקו האדום של נתניהו באו"ם, ואיומיו הרבים, וההכנות הצבאיות למבצע. ומה נהיה מזה? כלום. יוק. גורנישט.

למה? כי ארה"ב לא מאשרת, וכי ברק ונתניהו לא השכילו לרתום את ההסכמה הבינלאומית להחרפת הסנקציות נגד איראן לפעולה ממש.

אמנם כן, היה לנתניהו הישג מדיני גדול בעצם הנעת הסנקציות הללו והחרפתן.

אבל בכל ארבע השנים הללו הלכה ישראל והפכה, בעיני רבים, לנמר של נייר, לאומה של ספינולוג, שמאיים ולא מבצע, שמדבר דברי רהב ריקים, ולכן גם מידת ההרתעה שלה ירדה.

עכשיו אמרו לי, אם זהו פועלם של המנוסים ביותר במנהיגינו, בוגריה המהוללים של סיירת מטכ"ל, אנשים שמספרים לנו השכם וערב עד כמה הם מזהירים בחשיבתם, בקריאת הספרים שלהם ובעומק ההיסטורי של השקפותיהם – האם אתם באמת מתכוונים לתת בהם אמון שוב, בבעלי הניסיון הללו, כדי שידרדרו אותנו אל התהום?

אני לא מתכוון לתת בהם אמון עוד. אני מעדיף אחת מן השתיים – את אהוד אולמרט כראש ממשלה, מפני שהוא היה ראש ממשלה מצוין, שהודח באמצע כהונתו, וראוי לו לחדשה, או את שלי ואת יאיר חסרי הניסיון, שאולי הם חסרי ניסיון מדיני, אבל הם מוקפים באנשים שיוכלו לייעץ להם נכונה, ובעיקר, הם נטולי הרהב הריק של ברק ונתניהו, שרק דרדר את מצבנו והחמיר אותו שבעתיים.

קיומה של מדינת ישראל אינו יכול להיות נתון להימור. אבל השארת הכפתור האדום בידי אהוד ברק ובנימין נתניהו, שהוכיחו את חוסר תבונתם ואת אי יכולתם להנהיג את המדינה בעולם משתנה בצורה חכמה ומושכלת, מסוכנת לא פחות, ואולי אף יותר, מהפקדת המדינה בידי דור המנהיגים החדש והצעיר, שיודע שהוא כזה, ולכן גם יבקש עצה.