החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (164).
הכול התחיל כשמיכאל החליט להזמין לו עכבר גיימינג חדש, במקום זה שנשבר לו. הוא מצא עכבר מתאים בעלי אקספרס וביקש ממני שארכוש לו אותו מכספו, מכספי הבקבוקים והפחיות שהוא אוסף. אגב כך אמר שהעכבר יגיע בתוך יומיים.
שילמתי עבור העכבר והבטתי בו תמה. שאלתי אותו מדוע החליט שהעכבר יגיע מסין בתוך יומיים. הוא הראה לי שבהזמנה כתוב כי השילוח יתבצע בתוך יומיים. צחקתי והסברתי לו, שמדובר רק בזמן השיגור של העכבר ממחסני החברה הלאה. אבל בהודעה שקיבלנו אחרי הרכישה ננקב תאריך הגעה משוער של הפריט ארצה – ה-15 לאוגוסט. בעוד שלושה שבועות.
"מחר אלך לדואר במזכירות לבדוק אם הגיע," אמר לי.
"מיכאל, אבל כתוב במפורש שהעכבר יגיע עוד שלושה שבועות," הבהרתי לו.
"אבל אם מחר הוא יוצא מהמחסנים בטיסה לישראל, מחרתיים הוא כבר יהיה במרכז המיון של הדואר," התעקש מיכאל.
"כן, אבל למרכז המיון של הדואר מגיעות מיליוני חבילות מדי יום, ולוקח זמן עד שמערכת המיון מפנה כול חבילה ליעד שלה," הסברתי לו. "הם לא סתם קובעים תאריך הגעה משוער. למערכת הדואר בסין יש הסכמים עם מערכת הדואר בישראל."
הוא התעקש שיבדוק מדי יום בדואר. ובסרט הזה כבר היינו לא פעם.
אחרי כן היו עוד שני אינסידנטים. כשהיינו בתל אביב, דניאל מצא ב'מכולת של ניסים' בנווה צדק קופסת סוכריות מסוימות שהוא מאוד אוהב. הם חיסלו אותה עוד בדרך הבייתה, ואז דניאל אמר, שיבקש מסבא לנסוע למכולת של ניסים כדי לקנות להם עוד חבילה כזאת, ויביא אותה אתו לתובל בפעם הבאה שיבוא הנה.
"מה אתכם, איפה הראש שלכם?" התעצבנתי. נהגתי, כן? "לשלוח את סבא שלכם בן השמונים ושש מרמת השרון לנווה צדק בשביל חבילת סוכריות?"
עשר דקות אחרי כן מיכאל ביקש שאתקשר לסבא ואבקש ממנו לצאת למרכז רמת השרון כדי לקנות להם גלידה במיכל. אז התעצבנתי ממש. אמרתי להם, שרק הבוקר שמעו מסבא כמה קשה היה לו לצאת בחום הכבד מן הבית כדי לרכוש לעצמו קרטון חלב. שאני לא שולח את אבא שלי בחום הזה לצאת החוצה בשביל גלידה.
ואז אמרתי להם, שמה שקשה לי איתם הוא, שהם לא מסוגלים לקבל את המציאות. שיש דברים שהם בגדר מציאות, כמו למשל חוקי הדואר, תאריכי משלוח והגעה של מוצרים, או מצבו של הסבא שלהם. ושלא על כול דבר צריך להתווכח אתי, כי אני לא רוצה ברעתם, רק בטובתם, אך גם מנסה למנוע מהם אכזבה מיותרת. שאפשר, למשל, להיות יצירתיים. לבדוק כמה עולה קופסת סוכריות כזאת, ואז לשאול את ענת של אילנה אם אפשר להעביר לה כסף בביט כדי שתרכוש כזו ותשלח לנו בדואר, או לבקש זאת מניסים, אם זה לא מטריח אותם. כך לא נשגע את סבא, או אחרים, ונקבל את הסוכריות שהם רוצים.
"ואפשר גם לבדוק אם ישנן כאלה בכרמיאל," הזכיר מיכאל החכם.
אבל את דבריי אמרתי בקול מוכיח, קשה. והם הסתגרו בתוך עצמם.
ואחרי כן חשבתי על זה. אמרתי לעצמי, שאי המוכנות לקבל את המציאות כפי שהיא, כשלעצמה זו תכונה מבורכת. הרי זו התכונה המולידה מתוכנו כל ניצוץ של השראה ושל המצאה, של יצירתיות ושל פעילות בעולם. שאסור לי לכבות את התכונה המבורכת הזאת אצל ילדיי, רק עלי לסמן את גבולותיה.
אתמול אחר הצהריים, כשנסעתי איתם לקניות בכרמיאל – מיכאל החכם הציע שנעשה את הקניות אתמול בערב במקום הבוקר, כי הבוקר נסעתי אתו לנוירולוג בקריית מוצקין, כדי לדבר על כאבי הראש שלו – שוחחתי איתם על כך בדרך. הסברתי להם, שלבדוק כול מגבלה וכול חוקי מציאות זו תכונה מבורכת, מפני שהיא מוציאה מאיתנו יצירתיות ויוזמה. שגם אני לא מוכן לקבל על עצמי שום מגבלות מסוג כלשהו, בכול הנוגע לתפיסת המציאות שלי, מלבד אחת – שלא אפגע בזולת ולא אפגע בחוקי שום קהילה או קבוצה שאני שייך לה, בשעה שאני בודק את חוקי הקבוצה או הקהילה או המציאות.
כדוגמה נתתי להם את המשפחה של הילד החרדי, חבר של מיכאל מרמלה, שבימי שני ושלישי הקרובים יגיעו במיוחד צפונה כדי שהבנים יוכלו להיפגש ולשחק יחד. אמרתי להם, שמכיוון שכעת עשרת הימים, הם לא אוכלים בשר, רק פיצות ופשטידות, ושכול עוד נבלה איתם נכבד זאת. יתר על כן, הזכרתי להם שהסכמתי אפילו להכשיר במיוחד את הבית בעבורם, ובלבד שירגישו אצלנו טוב. הם בסופו של דבר החליטו לקחת צימר, להביא עמם אוכל מן הבית ולהזמין אותנו לבלות אתם שם. אבל זה, הוספתי, לא אומר שאנחנו עצמנו לא יכולים או לא צריכים לאכול בשר בעשרת הימים האלה. זו משמעותה של התחשבות בזולת, תוך כדי שמירה על אורח החיים שלנו.
"לעולם אל תתנו לאף אדם לקבוע בשבילכם מה נכון ומה לא נכון," אמרתי להם, "בעיקר בתחום הדת. כי ביהדות, מי שמפרש את ההלכה הם הרבנים, וזה נעשה באמצעות שאלות ותשובות. בני אדם דתיים פונים לרב שהם מאמינים בו ובסמכותו ושואלים אותו שאלות בנוגע לחיי היומיום שלהם. אחרי כן הם פועלים בהתאם לתשובותיו. אך יש כול השנים גם מחלוקות חריפות מאוד בין רבנים, מחלוקות שנוגעות בחיי היומיום, ואפילו פילגו קהילות ומשפחות.
"כך, למשל, המחלוקת מסביב לאכילה של פרה שניפחו לה את הראה."
"למה ניפחו לפרה את הראה?" תמהו הילדים.
"כדי לבדוק אם אין לה גידול סרטני בראה," הסברתי להם. "והיו רבנים שהתירו אכילת פרה שניפחו לה את הראה, והיו כאלה שלא. אבל זה יצר בעיה קשה. משום שמחירה של פרה הוא גבוה מאוד, ובקהילות שבהן אסרו על אכילת פרות כאלה, זה יצר רעב ועוני, ופיצל משפחות. ולכן אני לא מסכים שאנשים מתחום הדת יקבעו לי איך לנהוג ומה לאכול. כול עוד אני לא פוגע בזולת, אני חי כרצוני."
וכך הסברתי לבניי את 'פולמוס הנפיחה,' שפילג את קהילות ישראל בפאס, וגם באירופה. ואגב כך גם את מידת ההכרח לקבל את חוקי המציאות, וגם לבדוק אותם ולהתנגד להם.
ככה זה, כשהם גדלים אצל אב שחוקר את תולדות קהילות ישראל, כעת בטורקיה.
אבל אני חושב שגם למדנו יחד, הם כילדיי ואני כאביהם, שיעור חשוב בקבלת המציאות. לא להתייחס למציאות ולסובביך מנקודת מבט נרקיסיסטית, אך גם לא לקדשה. לקבל את ההכרח, לבדוק את השאר, ובתנאי שאנו שומרים על כבוד הזולת וחירותו, גם לשמור על חירותנו שלנו.
שבת טובה.
