לפעמים גם אבא יכול להיות אמא.

הבוקר, כשקם ראשון כהרגלו, אץ אלי דניאל, כמדי יום, לחבקני. אבל הבוקר, שלא כבכול יום, ברגע שחיבקתי אותו הרגשתי שהוא לוהט.

"דניאל, בוא נשכב רגע על הספה, אני רוצה למדוד לך חום. אני חושב שיש לך חום," אמרתי לו.

עליתי על כיסא, להוריד את קופסת התרופות שלהם מן המדף העליון שעליו אני מחזיק אותן, מאז התחבב על הילדים המשחק במד-חום, ישמור אלוהים, מדדתי את חומו וגיליתי כי צדקתי. היה לו חום 38.5.

הבטתי בו. לחייו נראו תפוחות מעט יותר מן הרגיל, עיניו ברקו, לחיו היו סמוקות.

הילד חולה, אמרתי לעצמי. צריך ללכת איתו למרים, הרופאה.

"צריך לשים לך נר, דניאל," אמרתי, שולף נר אקמולי מאריזתו. הכנסתי אותו פנימה.

"איי," החל לבכות, "זה כואב לי."

"זה לא נעים, אבל זה תכף יעבור," ניסיתי להרגיעו, "הנר יימס בגוף וייעלם."

אבל דניאל המשיך להתלונן שזה כואב לו,  וניסה להוציאו מתוכו. החזקתי אותו כדי שזה לא יקרה.

בינתיים קם גם מיכאל. חיבקתי ונישקתי אותו. הרגשתי שגם הוא מעט חם, אך לא כאחיו. ולכן לא מדדתי את חומו.

השעה הייתה שבע בבוקר. על פי התכנון שלי הייתי אמור לעשות היום אימון כושר מלא, בן שעה לפחות, ואחרי כן לאכול ארוחת בוקר טוב ולהגיע לסדנת הכתיבה המיוחדת, שעשיתי לצוות 'אסכולות,' בשעה אחת עשרה, רענן ונמרץ.

תחת זאת הכנסתי אותם למכונית ונסענו למרים, לד"ר הרמן. כל הדרך פיללתי שלא יהיו עוד אנשים בתור. אבל ציפיותיי, לבוקר חורפי שכזה, היו מופרזות. היו בהחלט עוד ארבעה הורים וילדים לפניי.

מיכאל מצא בחדר ההמתנה את הספרון הנחמד, "יום הולדת לפו הדוב," וביקש שאקרא להם אותו. דניאל בינתיים שיחק עם כיסאות הילדים בחדר ההמתנה, ואחרי כן במזיגה חוזרת ונשנית של מים לכוסיות פלסטיק ממתקן המים בחדר הצדדי. הוא כבר מגיע לכפתורי המים לבדו. הוא מאוד גבוה.

כשנמאס להם, ביקש מיכאל שנלך לקנות עוגה בבית הקפה. יש לו זיכרון טוב. בביקור הקודם הלכתי איתם לבית הקפה הפינתי. אז גם הפעם ניגשנו לשם, בזמן ההמתנה לתורנו. הרמתי כל אחד מהם על ידיי כדי שיבחר לו עוגה, ובסופו של דבר, כיוון שהתקשו למול ההיצע הרב, בחרתי להם עוגיות מרנג קטנות לכול ילד.

חזרנו לחדר ההמתנה, שכמו תמיד הם השתוללו בו עד כדי כך, שכבר חשבתי שאולי עשיתי טעות שבכלל באתי לשם. הם נראו שניהם בריאים לחלוטין, מלבד השיעול הבלתי פוסק ונהרות הנזלת. ואז נזכרתי שדניאל כבר קיבל נר להורדת החום, ודאי הנר השפיע עליו.

כשנכנסנו למרים אמרתי לה, שבדרך נס, בכול פעם שאנחנו מגיעים אליה הילדים מתנהגים כבריאים לכול דבר ועניין, אבל שדניאל התעורר עם 38.5 חום.

"זה נחשב חום?" שאלתי.

"כן," אמרה, "עכשיו בוא נראה למה."

היא בדקה את דניאל, וראתה שיש לו דלקת גרון וירלית. כזו שאינה מדבקת, אך גם אין לה תרופה מלבד מנוחה. אחרי כן בדקה את מיכאל ומצאה גם אצלו אותה דלקת.

"מיכאל גם יעשה חום," אמרה לי.

"אז אני לא סתם באתי הנה," השבתי לה.

"לא," חייכה אלי, "יש לך אינסטינקט אימהי מצוין."

אני לא יודע אם מרים מבינה איזו מחמאה חלקה לי באותו רגע. אבל אני חושב שכן.

"אני מתלבט אם לקחת אותם לגן," התייעצתי איתה, "יש לי יום עמוס מאוד לפניי."

"את דניאל בטח שלא, תשאיר אותו בבית," אמרה לי, "את מיכאל אתה יכול לקחת לגן, אבל גם הוא עלול לפתח חום."

הודיתי לה, נכנסנו למכונית ונסענו לגן. בדרך הסברתי למיכאל, שדניאל חולה, ולכן יישאר בבית עם אילנה כשאבא יילך לעבודה, ואילו הוא יילך לגן. בן-רגע הילד החל לבכות, שהוא לא רוצה ללכת לגן.

"אני אהיה לבדי שם," קונן.

"מה פתאום לבדך? כול הילדים יהיו שם, והגננות שאתה אוהב," ניסיתי לדבר על לבו.

זה לא ממש עזר לי. אבל הייתי נחוש בדעתי להשאירו בגן. זאת, בייחוד מכיוון שדיברתי עם שכנתי אילנה מן הדרך, וידאתי איתה שהיא יכולה להשגיח על דניאל, ושנינו סיכמנו, שיהיה לה קשה להשגיח ארבע שעות על שניהם.

הורדתי את מיכאל מן המכונית, וכבר פסעתי איתו לתוך חצר הגן, לכיוון דלתו.

אבל בשלב הזה מיכאל כבר געה בבכי.

הבטתי בו, בדלת הגן, בעצמי, ואמרתי ניחא, שיישאר עם דניאל בבית. אני את הניסוי שלי עם הנפרדות יכול לשמור לפעם אחרת. אם הוא כול כך לא רוצה להישאר בלי אחיו, מוטב שאשמור על היחד שלהם, ולא אכפה עליו פרידה לא נחוצה, לא הכרחית.

כך יצא, ששניהם בילו כאן הבוקר עם השכנה אילנה, בעודי מלמד.

בצהריים, כשחזרתי הביתה, ניסיתי להאכיל אותם במרק עוף ובפיסות עוף וירקות חתוכים, וגם בפשטידה. הם בקושי נגעו במשהו. אבל לישון הלכנו כולנו יחד, ונרדמנו מיד.

בארבע התעוררתי, השארתי אותם לעוד חצי שעת שינה. בינתיים התארגנתי ליציאה לסדנת הערב שלי, וכשאבא שלי הגיע הנה עדכנתי אותו במצב העניינים, ורק אחרי כן הערתי את הילדים.

דניאל התעורר עם חום 39.3. שמתי לו נר. מיכאל התעורר בלי חום, אבל בבכי. הערתי אותו משנתו ביוזמתי, כדי שיוכל להירדם בלילה. ולהעיר ילד ישן משנת צהריים זה אף פעם לא רעיון טוב.

הוא בכה נורא, ולא עזר שהחזקתי אותו על הידיים, הצחקתי אותו, הראיתי לו את מכונת הקפה שעבדה למחצה בלבד וכך הלאה. הוא בכה. הוא גם בכה כשהבין שאני שוב הולך לעבוד.

צלצלתי מהדרך ל"פיצה האט," והזמנתי להם פיצה ביתית הביתה. אמרתי לעצמי, שבערב סופה כזה, כששניהם חולים, אבא שלי לא יוציא אותם החוצה, ושבכול זאת כדאי שיאכלו משהו, כל דבר. העיקר שיאכלו.

בשש בערב, רגע לפני תחילת הסדנה, צלצלתי לאבא. הוא סיפר לי, שעד הרגע שעמד שליח הפיצה על סף דלתנו מיכאל בכה, וקרא לי. אבל ברגע שראה את הפיצה אורו עיניו מרוב הפתעה, והוא גם זה שאכל משולש גדול ממנה. דניאל הסתפק בשתי ה"דניאלה" שנתתי לו, לבקשתו, עוד לפני שיצאתי מן הבית, ובנגיסות קלות מן הפיצה.

"רק כשהלכו לישון הם ביקשו בקבוק," סיכם אבי בגאווה. לפי התיאוריה שלו, הילדים ייגמלו בעצמם מאכילת בקבוק מטרנה. מסתבר שזה לא רחוק מן המציאות.

עכשיו, שחזרתי הביתה, עברתי בכף ידי על מצחיהם. הם בלי חום. אבל דניאל שוכב במיטה ומתנשם בכבדות מבעד לנחיריו הסתומים, וזה קורע את לבי.

אני מאוד מקווה שמחר ירגישו טוב ויוכלו ללכת לגן. הרי מחר יום הסדנה הקבוע שלי, בבית. אם לא, אזדקק שוב לעזרתה של אילנה ואעביר את פגישת הסדנה לבית הקפה הקרוב. זה שהיה שלי פעם.

השאלה היא גם איזה מזג אוויר ישרור בחוץ. כרגע זה נראה די נורא.

העיקר שיבריאו וירגישו טוב.

ואני מתנחם רק בדבר אחד. שלא כפיתי על מיכאל נפרדות בזמן שמבחינה רגשית היה זקוק להפך ממנה, ליחד, ובמחמאה הגדולה שחלקה לי היום ד"ר הרמן, מרים בשבילנו, שיש לי אינסטינקט אימהי מצוין.

והאמת היא, שהיא צודקת. אחרת אי אפשר להסביר איך אני יודע אם הילדים שלי בריאים או לא רק ממגע שפתיי או כפי בלחיים, ומבטי בברק עיניהם, או את זה, שבבית שלנו תמיד יש אוכל מוכן, שבישלתי בעצמי. אם הם יאכלו אותו זה כבר עניין אחר, הנתון לבחירתם. אבל הם, כמוני, יודעים, שתמיד יש צלחת מרק חם, עוף ותוספת, מוכנים במקרר.

ואת הדברים האלה למדתי מאימא שלי.

אז מה הפלא, בכלל, שיש לי אינסטינקט אימהי?

לילה טוב.