ככול שחולפים ימי החג, ואני משוחח עם א/נשים על אפשרות הקמתה של מפלגה ישראלית גאה, אני נתקל בקשת רחבה של תגובות. ישנם/ן א/נשים, השמחים/ות מאוד ביוזמה וסומכים עליה את ידיהם/ן. ישנם/ן גם לא מעטים/ות, המגיבים בספקטיות למול עצם הסיכוי להקים מפלגה כזו, בלא תקציב עדיין, ולמול אחוז החסימה הגבוה (4 מנדטים, או בין 125000-140000 קולות), שהוצב כרף כניסה לכנסת הבאה.
כאדם של חזון, שחזון הניע אותו כול ימיו, ואז גם התווה לו תכניות עבודה מעשיות, אני מוצא את עצמי משתאה שוב ושוב למול התגובות הסקפטיות. לעתים, כשאני ‘מגרד’ מתחתיהן, אני מגלה כי האדם המגיב לי כך פשוט מחויב למפלגה אחרת. אך לעתים קרובות לא פחות אני מבחין בשכבה עמוקה של ייאוש, ייאוש מן המתחולל בחברה הישראלית לנגד עינינו, ותחושת חידלון למול הסיכוי לשנות את המגמה ולחולל כאן מהפך.
להיות סקפטי ומיואש, במציאות הישראלית במצבה הנוכחי, זה אפילו לא מותרות. לנגד עינינו עושים מפלגת השלטון והעומד בראשה כול מה שיש בידם לעשות כדי לקעקע את יסודות הדמוקרטיה בישראל, לפגוע אנושות במערכות המשפט, התקשורת ואכיפת החוק, לפלג ולשסע את החברה הישראלית לעדות ולכתות ולפלגים הנלחמים אלה באלה, ואנחנו, כיחידים וכקולקטיב, איננו יכולים להסתפק בהפטרת אנחה ש’גנבו לנו את המדינה,’ או ‘ישראל היא לא מה שהייתה פעם,’ או ‘לא במדינה הזאת גדלתי ולא בה ארצה לגדל את ילדיי.’ עלינו לצאת להיאבק על דמותה של ישראל ועל עצם הישרדותה.
הדברים שכתבתי לעיל עשויים להישמע כדבריו של איש שמאל ‘קיצוני’. אין הם כאלה. בעמדותיי המדיניות והחברתיות אני דווקא אדם מתון מאד. כבר ‘זכיתי’ אפילו להיקרא ‘פשיסט’ ו’נאצי’ בידיי ‘חבריי’ מן השמאל. אבל בעידן נתניהו, כול מי שמבקש לשמור על אחדות ישראל, על קשר חם עם יהדות התפוצות על כול זרמיה, על מערכות המשפט, התקשורת ואכיפת החוק, נתפס כשמאלן קיצוני וכבוגד. וזו בדיוק הסכנה שמגלם ומבטא בנימין נתניהו במעשיו ובהיגדיו.
בנימין נתניהו הוא איש חכם. אינני יודע אם קרא לעומק את ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת האינקוויזיציה. אביו, בנציון נתניהו, היה מחוקרי התקופה. אבל זו הזדמנות להזכיר לנתניהו הבן, שהאינקוויזיציה, או הקרקע האנטישמית לנביטתה, החלה בשלהי המאה הארבע-עשרה, בנאומיו נוטפי השנאה והארס של ארכידיקון ספרדי אחד, פראן מרטינז, שסבב מעיר לעיר, ומכפר לכפר, ונשא את דרשותיו, לפיהן היהודים כקולקטיב אשמים בחטא הגדול ביותר בהיסטוריה. הם דבקים באמונה שנדחתה על ידי הכנסייה, הטקסים שלהם מיושנים ומלאי כפירה, מביאים את המשתתפים בהם להיות מסוגלים לפשעים המתועבים ביותר ולכן גם דנים אותם לעונש נצחי בעולם הבא.
החוקר היהודי בעל השם, ססיל רות, מזהיר כבר במבוא לספרו, “האינקוויזיציה הספרדית”: “את השיעור הזה ראוי לזכור גם בימינו. העובדה שנואם-לאספסוף הוא א-לוגי, בעל דקדוק שגוי וידע לקוי, אינה שוללת ממילותיו השפעה. גם כאשר במקרה של ציות [לרשויות גבוהות ממנו – א”ש] הוא מתמרן, ודבריו עדיין יכולים ללבות את לבבות מאזיניו. וכאשר בסופו של דבר הבלתי נמנע מתרחש, הרי זה מגוחך מצדו לטעון, שמדובר רק בהתפרצות ספונטנית, המאשרת את מה שהטיף לו כול ימיו. האחריות היא כולה שלו, אם במאה הארבע עשרה ואם במאה העשרים.”
ססיל רות התייחס לאופן שבו נאומי השיטנה של פראן מרטינז הכשירו את הקרקע למעשי טבח, שוד, אונס, רצח וגזל בקהילות היהודיות בספרד, ומתוכם גם לאינקוויזיציה ולגירוש היהודים מספרד. הוא מוסיף ומזהיר, שבמאה העשרים, שבה כבר ישנם אמצעי תקשורת, מידת ההשפעה של נואם כזה לאספסוף ומידיות התגובה של האספסוף לדבריו היא מהירה עוד יותר.
על אחת כמה וכמה כך הדבר, כשמדובר במאה העשרים ואחת, עם האינטרנט והרשתות החברתיות. סכנת ההתלקחות של מלחמת אחים ו/או התנכלויות פיסיות לאנשי שמאל-מרכז ו/או כול מי שמסומנים על ידי נתניהו ותומכיו כ’בוגדים’ היא מוחשית ומידית מאד.
בנימין נתניהו למד הרבה מרצח רבין. אבל מה שלמד מהופך למה שהיינו מצפים מאדם חכם ובעל מוסר. הוא למד שדברי השטנה משתלמים, שהרטוריקה המפלגת, המסמנת כבוגד כול מי שאינו אוחז בדעתו מתרגמת מהר מאוד למעשים בשטח. אחרי כן ניתן להתנער מהם, במידה זו או אחרת של הצלחה. למשל, בטענה כי במקרה יגאל עמיר מדובר ב’עשב שוטה.’
אבל במרוצת השנים מאז רצח רבין ועד כה (וזאת מבלי להזכיר את רצח אמיל גרינווייג) העשבים השוטים כבר הפכו כאן ליער. מיגאל עמיר, דרך רבני הציונות הדתית הקיצוניים ועד לנוער הגבעות משתרר שדה אחד של רוע ושל אלימות. כעת מחיל נתניהו את כול מה שלמד על מתנגדיו הפוליטיים, ולמעשה על חצי העם הזה. הדבר הזה עלול להביא למלחמת אחים ממש, או לכל הפחות לסדרת התנכלויות פיזיות כלפי אנשי שמאל-מרכז, אם לקראת הגשת כתבי-אישום נגדו והקריאה להדחתו, ואם לקראת הבחירות הקרובות.
זו הסיבה לכך שאיננו יכולים להסתפק בסקפטיות או בייאוש.
אז כן, כאשר בוחנים אפשרות הקמתה של מפלגה ישראלית גאה ראוי ליטול הכול בחשבון. את מצב הזמן והפנאי של כול אחד ואחת מאתנו בייסוד המפלגה ובהרצתה לבחירות, את הסיכוי לגייס די והותר תרומות כדי לאפשר את הקמתה ואת פעולה הסדירה, על פי חוק, וכמובן גם את אחוז החסימה, שירד או לא ירד בקרוב. אבל להרים ידיים מראש, לבחור להתכנס כול איש ואישה בחלקת אלוהים הפרטית שלו/ה, ולומר, בי הרוע הזה לא ייגע, זו לא אפשרות כלל. זו כניעה מראש.
ועל כן אני ממשיך לשוחח עם א/נשים על הקמתה של מפלגה ישראלית גאה, ואחרי החגים, בע”ה, גם אתחיל, עם שותפיי ושותפותיי, בנקיטת צעדים מעשיים לשם כך.
שתהיה לכם/ן גמר חתימה טובה.
