אני מתנצל מראש על הכותרת הדרמטית. הכול בסדר. שום דבר לא קרה. מלבד דבר אחד – מיום ליום אני מתקשה יותר ויותר להיפרד ממיכאל ומדניאל בבואם למעון. וזה רק הולך ומחמיר.
הבוקר שלנו מתחיל בארבע וחצי חמש. בשעות האלה, עד שבע וחצי, שעת היציאה למעון, אני מחליף להם חיתולים, מאכיל אותם, מלביש אותם היטב מפני צינת הבוקר החורפי, מגהץ לי חולצה ומקפל כביסה למולם, לפעמים, כמו הבוקר, רואים קצת טלביזיה יחד, אני כותב דפי בוקר בעודם שוכבים ומשחקים על השמיכה, ממלא להם בקבוקים במים סטריליים, מכין חיתולים ובגדים להחלפה לגן.
ואז, קצת לפני שמונה, אני חונה בשני גלגלים על המדרכה מול המעון, כמו כל ההורים המביאים לשם את ילדיהם, כי אין שם מספיק חנייה לכולנו, מדליק וינקר, מוציא את העגלה, ומביא אליה את הילדים.
את כל אחד מהם אני משחרר מרתמות הסלקל, מנשק ומחבק אותו, נושם את ריחו, ואז מניח אותו בזהירות בצד שלו בעגלה. אני לוקח בידיי את שקית הניילון עם הבקבוקים והבגדים להחלפה, ויחד אנחנו חוצים את הכביש ונכנסים לחצר המעון.
במעון שלנו יש שלוש כיתות, לשלוש שכבות גיל. בכיתה שלנו, התינוקייה, הגננות כבר נמצאות, ובדרך כלל ילד או שניים כבר שם.
אנחנו נכנסים עם העגלה, בזהירות, כדי לא לפגוע בילדים זוחלים, פשוט כי אין לי שום דרך אחרת להכניס פנימה את הילדים, ואני מוציא אותם מן העגלה ומניח אותם על משטח הפעילות הרך, בחברת חבריהם. תור ואדם והאחרים שכבר הגיעו לגן.
אני תולה על הקיר את טבלת ההאכלה שלהם, כדי שהגננות תדענה מתי אכלו והפרישו, מחלק את הבגדים והחיתולים להחלפה בין המגירות שלהם – לכל ילד יש מגירה בארון המגירות במעון – מניח את ארבעת הבקבוקים המלאים שלהם, שניים לכל אחד, על השיש, ניגש לנשק אותם – ויוצא עם העגלה החוצה, אל היום החדש.
זה קורה כל יום.
הבוקר, כשיצאתי מדלת המעון, אחרי שהחניתי את העגלה מתחת לסככה בחצר, יצאתי בידיים ריקות מן השער אל הרחוב, ופתאום ה ר ג ש ת י את הידיים הריקות.
וזו הייתה הרגשה מבהילה מאוד, איומה.
מה פתאום אני יוצא והולך מכאן בידיים ריקות. מה פתאום אני משאיר את ילדיי במעון. למה בעצם אני לא מסתובב לאחור, נכנס פנימה, לוקח אותם בחזרה אלי, ולא מוותר עליהם אפילו לעשר דקות.
למה בכלל אני לא נשאר איתם בבית, בייחוד בימי רביעי וחמישי ושישי, שבהם יש לי סדנאות בבית. מה אכפת לי שישכבו כאן, על השמיכה, למרגלותינו, בזמן שאנחנו מדברים וכותבים.
"זה הולך ונהיה לי קשה יותר ויותר," אמרתי הבוקר ליעל, מנהלת המעון, אחרי שהחמאתי לה על הופעתה החורפית.
"באמת?" התפלאה, "בדרך כלל זה הפוך. זה הולך ונהיה יותר קל."
"הבוקר ממש נאבקתי בעצמי לא להשאיר אותם בבית," גיליתי לה.
ואז יצאתי משם, נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה, כדי ללכת לכושר, לדואר, לבנק ואז ללמד, לאכול צהריים, לנוח, להשלים שינה טובה משנת הלילה הקצרה מדי, ובעיקר – להעביר את הזמן עד שאוחזיק אותם שוב בידיי.
ואחרי כן נסענו שוב לתחקיר בספריית האוניברסיטה.
אבל זה כבר לפוסט אחר.
🙂
