(יומן מלחמה 63).
אתמול בערב נשברתי. זה היה אחרי יום שלם של עשיה. השכמתי קום, הכנתי אוכל לילדים והערתי אותם. מיכאל אמר שוב שכואבת לו הבטן ושעליו ליישר את משקפיו, דניאל הוסיף שגם הוא מרגיש שעליו לעשות בדיקת ראייה כי אולי הוא בכל זאת זקוק למשקפיים. טיפלתי בהם עד צאתם מבית הספר.
אחרי צאתם עשיתי אימון משקלות בחדר הכושר וגם אימון ארובי בבית, ואכלתי ארוחת בוקר. בתשע וחצי כבר לימדתי בזום. כשסיימתי התפניתי לטפל בגבייה, בהכנת מסמכים לקבלת המענק מהמועצה לתרבות של מפעל הפיס על הספר 'כשכוכבים נופלים', באריזת עוד עותקים לאנשים שבטעות שלחתי אליהם פחות עותקים ממה שהזמינו, לטיפול בהגהות האחרונות של ספר הילדים 'הסיפור של מיכאל ושל דניאל', שזה אומר לוגו וברקוד בכריכה האחורית ועדכונים אחרונים בדף הקרדיטים ובדף התודות, בהכנת מערך השיעור למפגש הבא של הסדנה לשירה. אחרי כן עברתי להכנת ארוחת הצהריים.
הילדים הגיעו, אכלנו יחד, ואני הלכתי לנוח. כשקמתי דניאל בדיוק יצא לרקוד בלהקות המחול של משגב. מיכאל שכב מנומנם על הספה בסלון. כבר כמה ימים כואבת לו הבטן וכתמיד גם הראש. הוא גם זקוק ליישור המשקפיים, שמדי פעם מתעקמים לו בהפסקות בבית הספר. אז תיאמתי לו להיום (חמישי) תור לרופא הילדים כדי לבדוק את כאבי הבטן והראש (תופעה מתמשכת אצלו) וליישר את המשקפיים אצל האופטיקאי.
בינתיים החלטתי (שוב) לנקות את הבית, כדי לפנות לעצמי את בוקר חמישי למשלוח הספרים בדואר ולטסט לאוטו, שרישיון הרכב שלו מסתיים ב-10.3. רק סיימתי את הניקיון – והיה עלי לצאת לאסוף את דניאל עם שובו מן הלהקה, בפתח לבון.
תוך כדי נהיגה מתובל ללבון בחושך, דבר שמאד לא אהוב עלי, התקשר אלי מיכאל, להגיד לי שהאוזניות של המחשב שלו לא עובדות, שהמיקרופון שלהן לא תקין, וחבריו לא שומעים אותו במשחק. אמרתי לו, שזה לא זמן לדבר אתי על אוזניות כשאני נוהג בחושך, שנדבר על כך בבית. הוא שאל אם נוכל לעבור בדרך בכפר לקנות לו משהו מתוק. אמרתי לו שלא. אזלו כוחותיי.
נסעתי, אספתי את דניאל משער לבון וחזרנו הביתה.
עם שובנו חקרתי אותם מה ירצו לאכול. דניאל החליט שיאכל משהו קטן, פיתה בטוסטר עם גבינה צהובה. מיכאל לא רצה כלום, בסוף התרצה למרק עדשים וירקות. חיממתי לו. הוא אכל ממנו רק שתי כפיות וחדל. כול היום אכל רק שני רבעים של פיתה עם זעתר, בצהריים לא נגע בכלום וגם בערב לא. פלא שכואבת לו הבטן?
אכלתי, ואז נזכרתי שעלי להזמין במהירות כרטיסים למופע הסיום של דניאל, לפני שיאזלו. עשיתי זאת. אז גם ראיתי את ההודעות מצוות בית הספר והורי השכבה. מחפשים הורים מתנדבים ביישובים, בעיקר בתובל ובפלך, מהם איש לא התנדב, כדי להפעיל את הילדים לאסוף כסף למימון מסיבת הסיום שלהם על ידי מכירת כריכים/עוגות/איסוף בקבוקים וכו'.
לא, אילן, אמרתי לעצמי. אתה הורה יחידני, ואתה לא מתנדב לזה. יש גבול למה שאתה יכול לקחת על עצמך בכלל, ולעשות ביום אחד.
ואז מיכאל הודיע לי, שילדי תובל נדברו ביניהם שיקימו תחנה לממכר פיצות על הטאבון למימון מסיבת הסיום שלהם, ושהוא ואחיו התחייבו להביא לתחנה זו גבינה לבנה וזעתר.
ברגע הזה כבר התפוצצתי, אבל בשקט, בתוכי, וקראתי את שניהם לשיחה.
"תראו," פתחתי, "אני רוצה להסביר לכם משהו. אני הורה יחיד. כול יום מוטל עלי לטפל בכם, בבעלי החיים, בתקלות בבית, להתפרנס, לכתוב את היצירה שלי, לכתוב מאמרים לעיתון, ולטפל בכול דבר שאתם מבקשים. אבל קצב הבקשות שלכם הוא כזה, שאני כבר לא עומד בזה.
"אתם מפציצים אותי בכול מיני עניינים, ואני לא מסוגל לטפל בכול ולא מסוגל לזכור את הכול. אז קודם כול, אם אתם רוצים ממני משהו, תכתבו לי פתק ושימו לי אותו על השולחן. חוץ מזה, נסו להוריד ממני משימות. מה שאתם יכולים לעשות בעצמכם, עשו בעצמכם. אני לא יכול לטפל בכול כול הזמן.
"מיכאל, אתה מתפלא שעוד לא ניקיתי את העובש בבית. אבל רק כרגע סיימתי לנקות את הבית, ויש לי גם שתי מכונות כביסה לעשות, ולהכין לכם ארוחת ערב, ולטפל באלף ואחד דברים אחרים. הספרים שהורדנו מהמדף של ספרי השירה אחרי שירדו עליו מים עוד כאן, ואני רוצה לסדר אותם חזרה במקומם וזקוק בזה לעזרתכם. יש המון דברים לעשות ואני לא יכול לעשות הכול כול המזן לבד."
"אני לא כועס, אני רק מסביר. אתם צריכים לראות גם אותי ולהקל עלי."
עשר דקות אחרי כן הוא שלח לי ווטסאפ שאבטל את התור אצל האופטיקאי והרופא, ואעביר אותו ליום ראשון, שבו התחייבתי בפניו לרכוש לו אוזניות ונעליים בכרמיאל. הוא רצה להקל עלי בזה. נסיעה אחת לכרמיאל במקום שתיים. עניתי לו, שאופטיקאי ורופא לא דוחים ושניסע לכרמיאל פעמיים – ושעכשיו אני מתיישב בחדר שלי בשקט, כדי לקרוא שירה, את ספר שיריה החדש של אגי משעול, "שירים הם מכשפות".
התיישבתי לקרוא. ברגע שסיימתי קריאה ראשונה, בסביבות תשע וחצי בלילה, מיכאל שלח לי הודעה שאבטל את הכרטיס שקניתי לו למופע של דניאל. הבנתי שמשהו נפל ביניהם, אז עליתי למעלה לחדרו. הוא כבר שכב במיטה אחרי המקלחת. שאלתי אותו מה קרה בינו לבין אחיו. הוא סיפר לי שחיפש את מכנסי הדגמ"ח החדשים בארון הבגדים של דניאל ובטעות הפיל מדף בו, ודניאל מאד כעס וצעק עליו.
"מיכאל, אתה ואני וסבא אנחנו המשפחה היחידה של דניאל, ומופע הסיום שלו מאד חשוב לו," אמרתי לו. "הוא אח טוב שמאד אוהב אותך, ותמיד משתדל להפתיע אותך ולעשות למענך דברים. זה יפגע בו מאוד אם לא תבוא אתנו למופע הסיום שלו."
הוא התרצה, ואז חיבקתי ונישקתי אותו ללילה טוב.
עשר דקות אחרי שירדתי למטה, בשעה עשר וחצי בלילה, הוא שלח לי קיצור דרך לאוזניות שהוא רוצה לרכוש, כדי שאבדוק אם יש אותן במלאי במחסני חשמל כרמיאל, ותאומים אחרונים וחוזרים בנוגע לשעה שבה אאסוף אותם הלילה, אחרי סדנת הערב שלי, מעוד בת מצווה שיש לבת כיתתם בכרמיאל.
לא יודע אם שרדתם את כול הפוסט הזה. אני בקושי שרדתי את כתיבתו. אבל חשוב היה לי להסביר לילדים, שאמנם אני ההורה היחיד שלהם, ואבא שלהם, ושתמיד אעשה כול מה שאוכל למענם – כמו שאמרתי למיכאל כשישבתי לשיחה לידו על מיטתו בלילה – אבל שגם לי יש גבולות, לכמה אני יכול להכיל וכמה אני יכול לעשות.
ואני שמח שהבהרתי את זה. להם, וגם לעצמי.
ועכשיו אלך לישון קצת, כי קמתי בארבע וחצי הבוקר, וכבר הספקתי ביקור בדואר דיר אל אסד, טסט לרכב ושתי מכונות כביסה.
וכול זה, מבלי לומר דבר על המצב, על השבר שאנו מצויים בו, על תחושת המחויבות שלי לציבור ולכלל, ועל אי היכולת שלי להכיל גם את זה. שליח ציבור כנראה כבר לא אהיה. לפחות לא כעת. רק שיהיו לי כוחות לקיים את עצמי כאב, כסופר וכאדם. די לי בזה.
