הורות

אני מודה, קשה לי.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (155).

     אני מודה. קשה לי. אני לא יכול ללכת לישון. אני יושב וחושב אם כבר נרדמו, אם קר להם, אם חס וחלילה עקרב יתגנב להם לשקי השינה או טוואי התהלוכה יעקוץ אותם, אם לא נתקלו באלימות או בהטרדה כלשהיא, ואם עשו במקרה זה מה שלימדתי אותם, למחול על כבודם ולהסתלק מכול מקום של עוינות, והאם הצליחו להגיע לאוכל בחדר האוכל המשותף, מבלי שילדים אחרים חטפו כול מה שהיה על השולחן, כמו שקרה לי ביום הראשון שלי בבקו"ם, והאם הם מאושרים ומרגישים טוב.

     וזה רק הלילה הראשון שבו הבנים נמצאים במחנה בן שלושה ימים של הנוער העובד והלומד, ואילו אני בלעדיהם בבית. מזל שאי אפשר לבקרם במהלך המחנה, אחרת מתישהוא בסביבות תשע עשר בלילה כבר הייתי יוצא במכונית לכיוונם, מרוב געגועים.

     תשמעו, להביא לבדי ילדים לעולם זה סיפור. להיות הורה יחידני זה סיפור. אבל לשחרר אותם לראשונה מאז נפגשנו בבית החולים ליולדות בדלהי לשלושה ימים ושני לילות בלעדיי, זו כבר דרמה גדולה. הרי אפילו לישון לבדם אצל סבא או אצל הדודים והדודות שלהם מעולם לא נתתי להם, והפעמים היחידות שביליתי בלעדיהם כמה ימים רצופים היו כאשר נסעתי לנסיעות תחקיר לקראת כתיבה, ואז הם היו בידיו הבטוחות של אבא שלי.

     ועכשיו, ככה, ישנים בשקי שינה, על העפר, בדיוק באותו יער שבו אני, בגיל חמש עשרה, נעקצתי על ידי טוואי התהלוכה, התעוררתי בבוקר נפוח כמו בלון, הצלחתי להגיע בדיוק עד סף המרפאה – ואיבדתי את ההכרה על סיפה, מהלם אנפילקטי.

     למרבה המזל היה להם שם מזרק אפיפן.

     נו, אז אתם מבינים? עם זה אני צריך ללכת לישון עכשיו.

     מהבוקר, מאז יצאו מן הבית, הייתי בחור נהדר. השכם בבוקר קראתי עוד כמה פרקים מן הקוראן, ובשאר הבוקר הכנתי מערך שיעור למחר, ואחר הצהריים ערכתי שליש ספר שירה של מישהי מוכשרת מאד, ואז ניקיתי את הקומה התחתונה, מכין אותה לפרישת הגרסה הראשונה, הגולמית, של הספר הבא על הארץ, כדי להבין מה בכלל יש לי מתחת לידיים. וזרקתי זבל, ומיינתי עיתונים, ופיניתי גֶזֶם, והכנתי לי ארוחת ערב, וראיתי חדשות, וצייצתי כול היום כמו משוגע בטוויטר, וקראתי פרק ארוך מאד על ענייני ההנהגה של קהילות יהודיות בממלכה העותומאנית, באמת הספקתי המון.

     אבל השקט הנוראי הזה, שמשתרר בבית, השקט הזה שאין בו קולות ילדים, צהלות ובקשות, מריבות וטרוניות, הו, אלוהים, השקט הזה מצמית. בחיי.

     ולחשוב שזו רק תחילת הדרך, שהתרת הרצועה הזאת לשלושה ימים היא רק תחילתו של תהליך ממושך וקבוע ומכאיב של היפרדות, ולקלוט שעוד שמונה שנים בסך הכול הם יתגייסו, ואז אצטרך לעבור את זה למשך שלוש שנים רצופות, הו, אלוהים, זה הרי אכזרי בצורה איומה ובלתי משוערת.

     ועכשיו אלך לישון.

נ.ב.1

אם אצא מדעתי ואצא לקמפיין הדסטארט לצורך זה, ואביא לעולם עוד תאומים, תבינו שזו הסיבה. הפחד מן הריקות הזאת. אפילו אם היא רק זמנית, לשני לילות.

נ.ב.2

תובל זה המקום הכי טוב בעולם לצאת מן הדעת ככה. אתמול טיילתי ביישוב וראיתי פתאום, איך צעירי הישוב מטפלים בתינוקות, עושים להם אמבטיית שמש, בעוד הגננת והסייעת מבלות עם ילדי וילדות הגן בדשא, בין הממטרות. @ netanel.azulay, אני נשבע לך, זה המקום היחיד שבו עליכם לחיות. התנגדויות לא תתקבלנה. לעומת זאת נשמח לארח אתכם כאן מאד. אבל רק בתור ועדת קבלה😊

נ.ב.3

מכיוון שיש בינינו טלפתיה, בזה הרגע מיכאל ודניאל התקשרו אלי בשיחת וידאו בווטסאפ, סיפרו לי שהם נהנים והרגיעו אותי. אז עכשיו אני באמת יכול לומר לכולכםן לילה טוב!

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.