Uncategorized

הדף היומי (40). תשוקה.

נפגשנו לפני חמש עשרה שנים. אני הייתי בן ארבעים וחמש. הוא בן עשרים. הקיץ ההוא, של שנת 2005, היה מלא תשוקה, וטבענו בה יחד. היום, מקץ 15 שנים, הוא יצר אתי קשר. בתחילה לא זיהיתי אותו, מפני ששמו האמתי הוא לא השם שהשתמש בו אז, כשעוד היה בארון, והוא גם התבגר. כיום הוא כבר נשוי לבחור אחר, ויש להם ילדים.

אבל הוא זוכר היטב את קיץ 2005, ומתרפק עליו. ועלי. ואני, ברגע שרק הזכיר את השם שהשתמש בו אז, לא הייתי זקוק ליותר. זאת, משום שכמו כול בחור, שהיה לי אתו משהו עמוק, הוא מונצח באחד משיריי. השיר ארוטי מאד. אבל בתוך השצף קצף הארוטי מצוי גם בית רגוע אחד: "אַחֲרֵי שֶׁהָלַךְ כִּסִּיתִי אֶת עֵינַי בְּכִסּוּי/ הַבָּד שֶׁל אַחַת מִטִּיסוֹת הַלַּיְלָה,/ חִיּוּנִי וְרַךְ כְּמוֹ תַּחְתּוֹנִים, וְהָלַכְתִּי/ לִישֹׁן מְגַרְגֵּר. מָלֵא בַּמְּתִיקוּת שֶׁל נַעַר."

הוא לא היה נער, אלא בן עשרים. כיום הוא גבר ואבא. ורק כעת, מקץ כול כך הרבה שנים, הוא מספר לי, שהצטער שלא רקם איתי מערכת יחסים.

השיחה בינינו ריגשה אותי. היא מתנה יפה שהיקום זימן לי, ליום הולדתי השישים, החל מחר. בקהילה הלהטב"קית נהוג לומר, ולחשוב, שמי שמגיע לגיל ארבעים הוא כבר מבוגר. גיל שישים זה כבר הרחק מעבר לגשר. זו תפיסה המקדשת את העלומים, את הגוף הרזה, החטוב, שגם אני עצמי נמשך אליו. אבל האמת היא, שכיום, בגיל שישים, אני מרגיש הרבה יותר יפה ובשל ליחסי אהבה מאשר בגיל עשרים או ארבעים. וזה גם מה שאמר לי הבחור הזה הערב, במילותיו.

עם סיום השיחה נזכרתי במכר חדש שלי, בטוויטר. בחור בשנות העשרים לחייו, נדמה לי שהוא בן 28, דתי לשעבר, עדיין בארון, שומר על קשר עמוק עם משפחתו וסביבת גידולו הדתית, וקרוע בינו לבין עצמו ובין עולמותיו. הוא נוהג לצייץ ציוצים קצרים, המעידים על עולמו הפנימי, על הקושי שלו בקבלת טבעו – גבר רגיש, פגיע, רך, המסוגל לבכות, שאינו בוטח ביכולתו להיפתח בפני הזולת ולכונן אתו קשר של אהבה ואינטימיות.

כתבתי לו משהו על זה אמש. על כך, שרק כאשר ישלים עם עצמו ויקבל את עצמו, גם יזכה באהוב. באהבה. והיום, אחרי השיחה עם הבחור ההוא שלי, מן העבר, הרגשתי צורך לכתוב זאת שוב. לכול הבחורים, היודעים שהם הומואים, ועוד לא לגמרי יודעים איך לקבל את עצמם. אל תבזבזו את החיים בהתלבטויות, בהיסוסים, בחרדות. צאו מכול הארונות שבניתם לעצמכם. תשכבו עם נשים, עם גברים, עם כול מי שבא לכם. רק בזהירות מפני מחלות.

החיים הם מתת נפלאה של האל והוריכם. הם חד פעמיים וקצובים בזמן. שווה למצות כול רגע ורגע בחיים המופלאים הללו, ולחיות אותם במלוא התשוקה, לא רק התשוקה המינית, אלא תשוקת החיים, עם כמה שפחות השקעת אנרגיה בחרדה.

מותר לכם לאהוב גבר, אשה, גברים, נשים. מותר לכם לאהוב גבר אחד או יותר, מותר לכם לעשות המון סקס, או מעט סקס, להיות גברים חזקים או רכים, גברים קשוחים או גברים שבוכים, מותר לכם להיות איזה גבר או אשה שאתם רוצים. מותר לכם. אתם בני אדם.

ואף אחד, לא הורה, לא מורה ולא רב, לא פסיכולוג ולא חבר או חברה טובים, אין להם זכות למנוע מכם את אושרכם, להתייחס אליכם כאל בעלי מום או פגומים, או לשכנע אתכם שאינכם זכאים לאהבה.

האהבה נמצאת בכול, שרויה בכול. הבריאה נוצרה באהבה, והתמדה באהבה. זכותנו לאהוב ולהיות נאהבים, זכותנו ואף חובתנו לעורר בתוכנו את האהבה. לכו בעקבות אהבתכם, מפני שהיא הדרך היחידה הראויה ללכת בה. בשמחת הלב, בטוהר ההתכוונות, ובמלוא התשוקה.

*

     יצא לי פוסט הומואי ציוני. זה נחמד. מחר אני בן שישים. זה יהיה יום ההולדת הכי משונה שחגגתי אי פעם. בעצה אחת עם השכנות, סמדר ועינת, החלטתי לא לפסוח עליו – כי לפי מצב רוחי, אין לי שום חשק לחגוג עכשיו – והודעתי לחברי וחברות תובל, שמי שרוצה מוזמן מחר, בחמש אחר הצהריים, לשתות יין ולאכול פרוסת עוגה, בכביש מול הבית שלנו.

קבעתי את זה לחמש, כי לרובנו יש ילדים, ובערבים קשה למצוא בייביסיטר. חוץ מזה, מגיע גם לילדיי להשתתף בשמחה.

אז אם אתם רוצים להצטרף לחגיגה, תביאו מחר עוגה או יין או מה שבא לכם, ותבואו לכביש מול הבית שלנו, בתובל.

אה, ובלי מתנות. אני באמת ובתמים מתעב מתנות, וממש לא זקוק לדבר. מלבד אהבה כמובן.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.