אתמול בלילה שוחחתי ארוכות עם חברי ר', שהייתי אצלו לפני שבוע לשיחה בנוגע להורותי. צלצלתי אליו כדי לספר לו מה אירע השבוע, ואיך עבר. סיפרתי לו, למשל, שאתמול בארוחת הערב מיכאל השתולל כדרכו, ואז הורדתי אותו מבלי לומר דבר מכיסאו לארץ, והוא השתטח על הרצפה ובכה. אך הפעם, שלא כבעבר, לא הנחתי לו לשכב ולבכות על הארץ. כעבור רגע בלבד גהרתי אליו, הרמתי אותו אל חיקי, שמתי ראשו על כתפי וחיבקתיו. והוא נרגע, ואחרי כן יכול היה לשבת אל השולחן, ולאכול את הקוטג', שמקודם נטל ושפך את תוכנה על דלת הכניסה, הפעם בלי תעלולים.
סיפרתי לו שגם חדלתי מלמנוע מדניאל את החיבוק שהוא מבקש, רוב שעות היום, בכל רגע נתון, לא משנה מה אני עושה באותו זמן. כשהיו בני שנה חשבתי שזה פינוק. אחרי כן חשבתי שעלי להציב לו גבולות. כעת, אחרי שיחות עם ר' הבנתי ששגיתי, שמנעתי ממנו את המזון הרגשי שהוא היה הכי זקוק לו, וכי כעת עלי לתתו לו בלא חסך, כדי שלא יפתח בעיות אחרות בהמשך.
"תן לו לינוק ממך אהבה," יעץ לי ר' אמש, "ובפעם הבאה שהוא בוכה בגן, עשה משהו דרסטי. פשוט סע לשם, כדי לחבק אותו, ואם יש צורך גם קח אותו בחזרה הביתה."
סיפרתי לו שבעצת הגננות הבאתי לפני כמה ימים לגן שתי תמונות שלי, על גבי גלויות, והן תלו אחת בפנים הכיתה ואחת בחצר, כדי שנוכחותי תהיה עם הילדים ברגעים שיחושו בי צורך. ר' צחק. "זה כמו פלסטר. זה לא הדבר האמיתי. מה שהם צריכים זה אותך, לא תמונה שלך," אמר לי.
סיימנו את השיחה בהבנה, שעלי לתת לדניאל חיבוק בכל רגע שהוא מבקש אותו, ושעלי לתתו גם למיכאל, גם אם אינו מבקש אותו, מפני שילד שאינו מבקש חיבוק, והכול איתו כאילו בסדר, יכול להיות שמפתח קושי רגשי משלו. והראייה: ההשתוללות הקבועה של מיכאל, המעבר הקבוע על איסורים ועל גבולות.
"אל תשכח שהם גם למדו להפעיל אותך כמו מריונטה, כמו בשלט רחוק," אמר לי ר' בהקשר זה. "הם יודעים בדיוק מה מעצבן אותך, מה סוחט ממך תגובה. אבל הם עושים זאת לא כדי לעצבן אותך אלא כדי שתגיב אליהם רגשית. אלא שהתוצאה שהם מגיעים אליה אינה זו שהם רוצים בה. אהבה."
בחור חכם ר', חברי הטוב מזה שנים.
וכמו שדברים כאלה קורים, היקום, או בני, או הגננות, או כולם יחד, כאילו הקשיבו לשיחתנו אמש, וקלטו שאני משחרר מתוכי את האב שומר הגבולות, המחנך, ומוציא החוצה את מהות האם. וזה היה ברור כבר למן הבוקר. כשהבאתי אותם למעון, בשבע ורבע, דניאל פרץ בבכי, ולא חדל.
יצאתי החוצה, כמדי בוקר. אבל הפעם השתהיתי מאחרי דלת הכיתה, שומע את בכיו המתגבר, מתייסר בשאלה האם לקחתו מיד הביתה, או שזה בכי פרידה כמו אצל כל ילד, שעתיד לחלוף.
החלטתי לנסוע הביתה ולהתחיל את היום. מכון כושר, ארוחת בוקר, נסיעה לסדנת הכתיבה שלי ב"אסכולות" תל אביב.
לקראת סיום אימון הכושר, בתשע בבוקר, היה לי טלפון מן המעון. אימאן, הגננת האחראית, התקשרה. "דניאל בוכה בלי הפסקה מהרגע שעזבת את המעון," סיפרה לי, "והוא לא נרגע. לא משנה מה שעשינו איתו."
"אני בא לקחת אותו הביתה," עניתי בכלל בלי לחשוב פעמיים.
"זה יעזור לנו מאוד," אמרה.
יצאתי ממכון הכושר, נכנסתי לסניף הצמוד של 'אופיס דיפו' כדי לקנות לו את חבילת הטושים הגדולה, שהבטחתי לו בבוקר שאקנה לו, ואז מיהרתי הביתה, חטפתי ארוחת בוקר, הכנתי שקית עם אוכל לדניאל, טושים, לוטו – ונסעתי למעון.
הגננות, בחכמתן, כבר העבירו את דניאל לחדר אחר, כך שמיכאל כלל לא ראה בהיכנסי ובצאתי משם.
לקחתי את דניאל יחד עם קופסת ארוחת צהריים מוכנה מן המעון, נכנסנו למכונית ונסענו ל"בית איילה." בדרך כבר הודעתי למנהלת, הדר, שאני בא לשיעור עם הילד. סיכמנו שאנסה להעביר עמו את השיעור, ואם לא אצליח, אשיב לתלמידיי שיעור זה בתאריך אחר.
החצי הראשון של השיעור עבר נהדר. דניאל צייר בטושים, אכל מן העוגה שהביאה אחת המשתתפות, נהנה מ'בית איילה', מהדר ומקיטי חתולתה, מתיבת הדואר של המקום וגם מן החצר.
אבל אחרי ההפסקה, כשנכנסו מחדש לכיתה, הוא איבד את סבלנותו. הוא היה כבר עייף, דרש כל הזמן להיות על ידיי, אבל לצאת משם על ידיי, לא להישאר בכיתה. הוא כבר רצה ללכת.
ניסיתי להרצות, ומשראיתי שאין סיכוי שאמשיך בזה – אני דווקא התעקשתי, תלמידיי הם אלה שהציעו לי לסיים מוקדם – הבטחתי להם את שארית ההרצאה במייל, ושלחתי אותם הביתה.
דניאל ידע בדיוק לאן הוא רוצה לנסוע משם. לגן העיר. הוא אמר זאת במפורש.
נסענו לגן העיר. רק נכנסנו לקומה התחתונה של הקניון, הוא רץ בחדווה אל מגרש המכוניות, מכוניות הצעצוע, שזכר מביקורנו שם מלפני כמה ימים.
הילד נכנס למכונית צעצוע, והחל 'נוסע' בה ברגליו הנה והנה, משתדל למשוך את תשומת ליבי. לי לקח קצת זמן להירגע. הייתי מתוח מאוד מן הניסיון להמשיך להרצות עם ילד צורח על הילדיים 'חדוש! חדוש!', שזה מין צירוף הברות שאין לי מושג למה הוא מתכוון בו, מין שילוב של 'חדש' עם 'טוש' או עם 'יתוש,' אין לי מושג.
אחרי שנרגעתי, כרעתי על ארבע וזחלתי למולו, משרבב את ראשי דרך חלון המכונית. הוא צהל מצחוק, וכך השתובבנו איזה זמן, עד שעייפתי, ואז הצעתי לו להמשיך לטייל בגן העיר.
הוא נענה לזה בשמחה. נכנסנו ל'עדן טבע מרקט,' שם קניתי כמה מצרכים, ואחרי כן נסענו הביתה.
כשנכנסנו למיטה אני כבר הייתי גמור, והייתה לי בקושי שעה לנוח. הוא שיחק במיקרוגל צעצוע ובדיבור רב-הברתי. ביקשתי ממנו יפה שישים ראש על המיטה, ישכב לצידי ונלך לישון. אבל זה לא עזר לי. רק כשקראתי בקול רם 'שקט!' הוא השתתק, נשכב לצידי – וכדרכו נרדם מיד.
בשלוש ומחצה קמנו. הכנתי במהירות קוביות מלון ואבטיח בתוך קופסה, שקית עם עוגיות מסבא, בקבוקי מים ואת סל המשחקים לחוף הים. נסענו למעון לאסוף את מיכאל, ומן המעון המשכנו היישר אל חוף הים הקרוב לביתנו, חוף 'עלמה ביץ'.'
הילדים מאוד אוהבים את הים. הם גם אוהבים את יחדותנו בים. כנראה משום שבים אני משתובב איתם על הארץ, יושב איתם על החול, חופר איתם בורות, משחק.
היום, מלבד חפירת בור, מצאו דבר חדש: דניאל אסף חתיכת קרש כבדה, ממש כבדה, מן המים, ואחרי שזרקתי לו אותה אל הים, כדי שהים ישיבנה אליו, השיט אותה שוב ושוב במים הרדודים. מיכאל אסף בידו פקק פלסטיק אדום, זרק אותו אל הים, חיכה שהגלים ישיבוהו אליו, וכך הלאה והלאה.
שניהם למדו היום מה זו ציפה, מבלי שתיאמר המילה במפורש.
ואחרי כן חזרנו הביתה, למקלחת אחרי הים, לארוחה ולמשחקים אצל אילנה, לסיפורים לפני השינה ולמשחקים במיטה של אבא, שניהם בלי חולצות פיג'מה, רק מכנסי פיג'מה קצרים, מן הפיג'מות החדשות שקיבלו ליום ההולדת, מרוב שחם.
אני כותב כעת אחרי חצי שעה של מדיטציה, וכתיבת שיר, שכותרת הפוסט הזה היא גם כותרתו.
זה היה אחד הימים הקשים והסוחטים בחיי. אין קשה מילד בוכה, שעד כמה שאתה מרים אותו אל חיקך, מחבקו, אומר לו שאתה אוהבו, מבלה איתו לפי רצונו, אתה מתקשה להרגיעו.
אני מאוד מקווה ש-ר' חברי צודק, ושאם אמשיך לתת לו לינוק מאהבתי, בתוך כמה חודשים הוא ירגיש טוב יותר, בטוח יותר. אני מקווה שגם מי ששוחחתי איתם הערב, אנשים שאני באיחור ניכר בעריכת ספריהם, הביעו את הבנתם למצב, ואף הבטיחו לי, שזה עניין זמני, שגיל שנתיים הנורא קרוי כך, משום שהוא אכן כזה, אבל זה עובר, צודקים.
כרגע, על כל פנים, נדמה לי שאני נמצא ברגעים הכי קשים שהיו לי, מאז נולדו בניי.
הקימות מדי שעתיים באמצע הלילה, כשהיו בני יומם, הצורך בהחלפת חיתולים תדירה ובהכנה מתמדת של בקבוקים סטריליים, ההתמודדות עם מחלות הילדות הראשונות, כל אלה היו כאין וכאפס לעומת הקושי שאני חווה כעת, מן הטעם הפשוט. עכשיו אני חווה קושי רגשי, לא פיסי. קשה לי להכיל רגשית, כאדם וכהורה, את צרכיו הרגשיים של בני. ובה-בעת אני כבר מבין, שעלי למלאם. שאת מה שאולי החסרתי ממנו, באי יודעין או בשוגג, עלי למלא כעת, כדי להקל עליו בהמשך חייו.
כך או כך, סיפרתי את כל אלה לאבא, הערב, והוא הצטער שלא קראתי לו היום, ולמחר הוא כבר ב'היכון.' מחר יש לי סדנת כתיבה פרטית בבית, שאני מחויב להעבירה, ואם יהיה צורך להביא שוב את דניאל הביתה, אבא יבוא לעזרתי.
אני כותב את הפוסט הזה לא רק לעצמי, אלא גם לחבריי, שהביאו לאחרונה ילד, ילדה, ותאומים לעולם. כשעופר חברנו סיפר לי על גיל שנתיים הנורא, זה נשמע לי מאוד רחוק. אבל הוא לא הגזים בדבר.
הנחמה היחידה שלי היא לראות כיום את בנו, מתן, המקסים, ולהבין שזה בסופו של דבר באמת עובר.
וזו תהא גם נחמתכם בעוד שנתיים, בשעות הקשות.
נ.ב.
היה עוד משהו. מעניין, אולי סימבולי.
הייתי כל כך עסוק בדניאל, כשהחניתי את המכונית בחניון גן העיר, עד ששכחתי היכן החניתי אותה. וכשחזרנו לחניון, יד ביד, ובידי האחרת שקית המצרכים הכבדה, לא מצאתי את המכונית.
הלכתי במעגלים בקומת החניון שחנינו בה, עברתי עם דניאל שורה אחר שורה של מכוניות, הלוך ושוב, ולא מצאתי דבר.
דניאל התעייף, ודרש להיות על הידיים. הרמתי אותו לידיי, ואז החלקתי, פעמיים, על שלוליות מים שנקוו על רצפת הלינוליאום של החניון. מזל שדניאל ואני לא נפגענו. יכולתי לשבור את הראש.
בסופו של דבר, אחרי כמחצית השעה של חיפושים, הבנתי שאני זקוק לעזרה. שאני לא יכול להמשיך לשוטט ברחבי החניון הגדול הזה עם ילד עייף בזרועותיי.
נכנסתי למשרדי ההנהלה, וביקשתי עזרה. הבחורה שבכניסה קראה לאיש מבוגר ושמו חיים, מוותיקי גן העיר. הוא התלווה אלי, ורק נכנסנו לחניון כבר מצאתי בעצמי את המכונית.
בטובו, הוא גם הזדרז למעלה, ליציאה מן החניון לרחוב הדסה, כדי לוודא שמכשיר היציאה לא דורש ממני תוספת של ארבעה שקלים על זמן החיפוש אחר המכונית.
בדרכי הביתה, מותש מן הבוקר הזה, חשבתי לעצמי, שזה מאוד סימבולי, שאני מוצא את עצמי באמצע החיים תועה בחניון רחב ידיים, עם ילד בידיי, מחליק פעמיים ולא מוצא את המכונית. שתחושת חוסר השליטה שפקדה אותי אינה מקרית, ושלפעמים, כשמרגישים חוסר שליטה, כדאי לבקש עזרה, ודאי שכדאי לקבלה ממישהו ששמו 'חיים.' כי אז, ברגע שאתה מתחבר לחיים, אתה מתחבר לעצמך, וכבר מוצא לבד את הרכב שלך, את שליטתך מחדש במתרחש.
לילה טוב.
תודה יקירי,
אתה באמת מחמם את ליבי.
אילן.
אילן היקר!
אתה מרגש אותי כל פעם מחדש בפשטות שלך, בצניעות שלך ובאהבה שלך לילדייך.
אני לא יכול להבטיח שהכל יעבור (כמו שכולם אומרים), מכיוון שנויה רק בת שנה וחודשיים. אני כן יכול להבטיח לך שמתי שתצטרך כתף להישען עליה או סתם רצון לדבר, אני כאן בשבילך.
כל גיל והקושי שלו, לאחר שנים מסתכלים בערגה על הילדות של ילדינו.
החוסר אונים באי מציאת הרכב גם אני חוויתי ביום שרבי, בקניון הזהב חניון בלתי מקורה, חניתי החניון היה כמעט ריק וכששבתי היה מלא עד אפס מקום והסתובבתי עם שקיות כבדות לך וחזור כמחצית השעה מותשת כולי בלשון המעטה חוויה ממש לא נעימה.