יומן מלחמה (68).
שנים רבות האמנתי שאני הומו כי אני פוחד מנשים, לא כי אני נמשך לגברים, ושאני פוחד מפניהן מפני שאינני מבין אותן לעומקן. הן בלתי צפויות לי, מפני שאינן בנות מיני, הן ה'אחר' בעבורי, ממלכה לא נודעת של יצורות המוּנעות באופנים בלתי נהירים לי לחלוטין. אמנם, חברותיי הטובות ביותר הן נשים בוגרות, אפילו מאד, וגם המטפלת המצוינת שלי היא אישה. ועם כול אחת מהן רקמתי יחסים עמוקים רבי שנים, תכלית וטעם. בכול זאת, המשכתי להאמין בפחד שלי מפניהן.
לשמחתי זה השתנה במהלך השנה האחרונה, בכמה וכמה אופנים. אתחיל דווקא באחרון שבהם, סדנת 'על המקאם' ב'מקום לשירה' בחיפה, סדנת תרגום וכתיבה דו-לשונית ודו-לאומית שאני משתתף בה, ורוב המשתתפים/ות בה נשים. הסדנה הזאת מבוססת על התפיסה, לפיה התרגום הוא פעולה משותפת, עבודת צוות, כך היה בתקופה הקלאסית, וראוי להשיבו לשם. לכן, אנו יושבים ומתרגמים מעברית לערבית ולהפך בקבוצה. בכל קבוצה יש רוב נשי ברור, למשוררות יהודיות וערביות, והתוצאות מופלאות. לא פחות.
זה ממשיך בתהליך שעברנו כאן, בתובל-פלך, בחודשים האחרונים. מזה זמן הגענו למסקנה שעלינו לבחון אפשרות להחליף את תנועת הנוער הפועלת בישוב. במשך שנים ארוכות הייתה זו תנועת הנוער העובד והלומד, בית גידולי. אך היא הכזיבה. כדי לבחון חלופות הוקם כאן צוות הורים, שכולו נשים מלבד גבר אחד, רכז הנוער, ובמשך חודשים ארוכים נפגשו עם נציגי תנועות נוער אחרות הפועלות באזור, לעתים עם נציגים ונציגות מן הנוער שלנו ולעתים לבדם, ובשבוע שעבר קיימו אספת הורים משני הישובים, בה הציגו בפנינו את מסקנותיהן. הן חילקו אותנו לקבוצות דיון, ובכול קבוצה כזו התיישבה אחת מן הנשים שהיו חברות בצוות. גם בקבוצות היה רוב נשי.
בקבוצה שלנו נטלתי את זכות הדיבור. סיפרתי שהייתי מדריך וקומונר בנוער העובד במשך שנים רבות. שניהלתי את קן רמת השרון, כשהיו בו 800 חניכים, שהקמתי יחד עם חברי, יואב צור, את קן מגדל העמק, ועם שובי ממגדל העמק לרמת השרון גם חידשתי את קן הנוער העובד והלומד בנוף ים. כולם התפעלו מזה, אך כאשר ניסיתי לספר עוד ועוד על הימים ההם, בלמה אותי מנהלת הקבוצה ובצדק, כדי שאחרים/ות יוכלו לדבר. ישבתי, אפוא, והקשבתי לדברי כולםן, מביט באופן בו מתרקמת עבודה הורית משותפת בהנחייתה.
השיא של לימודיי בתחום זה – כוחה של הנהגה הנשית ושל עבודת צוות – התחולל היום, או בא למיצויו היום. וזו הסיבה שהיום אני כותב על כך. שכן, היום נשלמה סוף סוף עבודת הכנתו של ספר הילדים שלי על הפונדקאות, 'הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל', לדפוס. היום העברנו את קובץ הפנים וקובץ העטיפה למפיקת הדפוס בהוצאת כנרת זמורה דביר, כעת נותר לנו רק לראות העתק שמש – כדי לוודא שהצבעים בספר ייצאו כמו שצריך – ולאשר את ההדפסה.
העבודה על הספר הזה, במשך שנה שלמה, הונהגה, נוהלה, תוזמנה והגיעה לדיוקה בידי נשים. חזקות. מהרגע שפגשתי בליאורה גרוסמן, הסופרת והמאיירת, ובאפרת לוין-יפה, מייסדות ומנהלות בית הספר לאיור 'מאיירימים,' ובמאיירת ענת אקסלרוד, ידעתי ש'נפלתי' לידיים הנכונות. לפני שנה, כשיצאנו לדרך, עשינו שיחת זום עמן, יחד עם המעצבת הקבועה של ספריי וספרי 'שופרא', ליליה לב ארי, ובעלה איתמר, ועם מפיקת הדפוס הקבועה המלווה אותי, דבי סלס-דיין. זו הייתה שיחה ארוכה, מצחיקה וסוערת.
ואז התחלנו לעבוד. אני העברתי את הספר לפסיכותרפיסט ד"ר אילן טבק-אבירם, ולמטפל באמנויות, איתן גילור-מלר, שניהם חברים ואבות גאים מפונדקאות בעצמם. כול אחד מהם תרם לספר הערות רבות ערך. ואז הטקסט עבר לליאורה גרוסמן. היא הייתה אמורה ללוות רק את תהליך האיור והעיצוב של הספר. אבל כיוון שליאורה פדנטית, חכמה כמו אלף שדים ומוכשרת כמו אלף מכשפות, הבנתי שעלי להפקיד גם את הטקסט בידה. והיא הכניסה בו דיוקים רבים וחכמים מאוד.
ואז העברתי את הספר לאמירה נבו-בנימיני, העורכת הלשונית שמלווה אותי בכול הרומאנים שלי, והיא העירה לי את הערותיה, שכמו תמיד החכימו אותי מאד. ובינתיים ליאורה התחילה לעבוד עם ענת על האיורים. הן שוחחו ביניהן. כל איור עבר תחקיר ויזואלי ותרבותי מדוקדק שלהן. ענת הכינה סקיצות לכול כפולת עמודים, ואז העבירו את הסקיצות אלי לאישור. אחרי שהשבתי להן חיכו עד לסיום שלב הסקיצות ולהתחלת שלב הצביעה והאיור. כול איור עבר מבחני צבע, קומפוזיציה, יחס לטקסט, כול מה שתעלו על הדעת. רק אחרי כן ענת התחילה בצביעה, ושלחה לי כול איור עם סיומו, לאישור.
ככול שחלף הזמן הבנתי, שמתרקם פה מעשה אמנותי חד פעמי, מפואר, משמעותי מאוד גם מבחינה חברתית וציבורית. מתוך כך ידעתי שעלי להבטיח שהספר הזה יגיע רחוק ככול האפשר, הרבה יותר מכפי שיכולתי לספק לו בהוצאה לאור העצמאית שלי. לכן פניתי להוצאת כנרת זמורה דביר, הוצאת הבית של ספריי, ולשמחתי הסכימו לקבל ממני קבצים להדפסה, לאמץ את הספר הזה ולהריץ אותו אצלם.
אז נכנסה לתמונה עוד מישהי יקרה, שלא הכרתי מקודם לכן. יעל מולצ'דסקי, עורכת ספרות הילדים בהוצאת כנרת זמורה דביר. היא עברה על הטקסט, העירה הערות חשובות, כאלה שלא ראיתי כול שנות גלגוליו של הטקסט אצלי, וגם בחנה את הספר מכול היבטיו. ואז הוא עבר לידיה של מפיקת הדפוס של ההוצאה, אורנה בכר, המנוסה כל כך, שאף היא העירה את הערותיה.
השבועות האחרונים הביאו את רב-הדיאלוג הזה לשיא. המון קבצים עם הערות לתיקון עפו כאן באוויר, המון שיחות טלפון ומיילים, כול אחת מן החברות תורמת את חלקה. פתאום הסתבר לי שאני זקוק לדבי כדי לדעת על איזה נייר להדפיס את הספר, כדי שיהיה הכי איכותי לדעת ליאורה וענת, כי רק כשנדע מה הנייר ומה הלמינציה לכריכה אורנה תוכל לקבוע את מחירו לצרכן ולהוציאו לו ברקוד. ורק עם הברקוד ליליה תוכל לסיים את עיצוב הכריכה.
הקיצור, טירוף מוחלט. והיה לי בו גם רגע קט אחד של שבירה, שיעל מולצ'דסקי הרגיעה אותי בו, בקולה החם.
בימים האחרונים, ממש ב-24 השעות האחרונות, עוד היו לכול אחת מן החברות היקרות באמת פה תיקונים מדהימים והערות מחכימות, ששוב, לא היה שום סיכוי שאראה אותן כלל, הגם שמדובר בסיפור של בניי ושלי ובטקסט שאני חי אתו כבר 13 שנים.
וזה מה שלימד אותי כל כך הרבה, בימים האלה. שאין לי מה לפחוד מנשים. להפך, הן מעשירות את עולמי, מאזנות אותי ורואות דברים שאני אין סיכוי שאראה, מפני שיש לי 'כתמים שחורים', כמו לכול אדם/גבר אחר. אכן, ישנם דברים שרק נשים יודעות ויכולות לראות. ויותר מכך, ישנם מצבים שרק נשים יודעות לפתור.
הדבר הנוסף שלמדתי, שוב, בפעם השלישית השנה, הוא ערכה של עבודת צוות. זה לא דבר קטן בשבילי. מטבעי אני סוליסט. אמנם, כול חיי עבדתי עם עוד בני אדם. אבל בתכל'ס, תמיד שאפתי להנהיג, להיות בעל הסמכות הבלעדי על כול דבר ועניין. כך זכיתי בהצלחותיי הגדולות וגם בכישלונותיי המפוארים. למשל, כשהקמתי את בית הקפה שלי, 'קפה תיאו' ושאלו אותי מי שותפיי, אמרתי שאני – והקב"ה. כך נראתה אחרי כן גם הנפילה. היא הייתה דרמטית, ולימדה אותי דבר או שניים על כוחו של היחיד, על שותפות ועל צניעות.
ספר הילדים החדש שלי, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," הוא, אם כן, עבודת צוות ממושכת, רבת משתתפות ומשתתפים. כמו סיפור הולדתם וגידולם של ילדיי, ששותפותיו היו כמעט כולן נשים, ובלעדיהן לא היה מתרחש, כך גם הספר על אודותיהם. והוא יפה תואר, משובב לב ומרגש.
תודה לכול השותפות והשותפים בתהליך הזה. הספר יודפס בקרוב מאד, ועוד אחלוק אתכםן את הרגעים הללו. ועד אז, תודה לכולכםן על שיתוף הפעולה, האמון והסבלנות. תודה רבה.
נ.ב.
אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה, ברכישה מוקדמת, כאן – https://headstart.co.il/project/69085
