החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (55)
זוכרים.ות את הציווי הזה, 'עברי, דבר עברית!'? את האמרה הזאת טבע אליעזר בן יהודה, שלחם למען השלטת העברית בישוב היהודי בארץ, במסגרת 'גדוד מגיני השפה בארץ ישראל' (1923-1926). נזכרתי בה הבוקר, כאשר האזנתי ל'דבר העורכת', נורית קנטי, בתכנית הבוקר של רזי ברקאי בגלי צה"ל.
כדרכה, נורית הסבה הבוקר את תשומת לבם.ן של המאזינים.ות לבעיה בלתי מטופלת. אך הפעם נגעה לי אישית. היא סיפרה על כך, שבמסגרת לימודי הקריאה בעברית בבתי הספר היסודיים, המורים.ות מחלקים.ות לילדים.ות טקסטים שבועיים לקריאה, אך טקסטים אלה מנוקדים באמצעות נקדן אוטומטי, שמנקד באופן חלקי ושגוי מאד את המלים. כך יוצא, שהילדים.ות קוראים.ות את הטקסט בשוגג, והדבר מחבל ביכולתם.ן ללמוד עברית כהלכתה.
הבחנתי באיכות הלקויה של הניקוד בטקסטים הללו כבר בשנה שעברה, כשהיו בניי בכיתה ג'. כתבתי אז למורה שלהם, והצעתי לה שאנקד בשבילה מדי שבוע את הטקסטים. היא מצידה הבטיחה שתשים לב לאיכות הניקוד. אך לצערי, תופעה זו נשנתה השנה.
מכיוון שמדובר במורה ומחנכת פשוט נפלאה, לא רציתי להתלונן שוב. ולכן אני יושב עם בניי מדי שבוע על הטקסט השבועי ומתקן את טעויות הניקוד בו. אבל הילדים עדיין מתקשים. אם לא די בכך, בטקסט שקיבלו השבוע הבעיות החריפו. מופיעות בו לא רק שגיאות ניקוד, אלא גם שגיאות פיסוק – ותופעות תחביריות כמו משפטי ייחוד, שאין שום סיבה להורות אותן לילדים בכיתה ד'. הנה כמה דוגמאות:
"בִּיוָנִים שֶׁהֶחְזִיקוּ בִּירוּשָׁלַיִם" – על פי ההקשר התחבירי ה-ב' אמורה להיות מיודעת. בַּיּוָנִים.
"הֵם נִלְחֲמוּ בָּאֹמֶץ וּבִגְבוּרָה" – על פי ההקשר התחבירי ה-ב' אמורה להיות מנוקדת בשווא. בְּאֹמֶץ. שאם לא כן, הילד עלול לחשוב שהחשמונאים נלחמו נגד האומץ במקום באומץ.
"קרבות מרים וְקַשִּׁים" – המילה קשים גזורה משם התואר קָשֶׁה ולכן ניקודה צריך להיות קָשִׁים.
"מלכים רבים היו ליוונים, אבל, האכזר מכולם היה אנטיוכוס הרשע." – הפסיק אחרי המילה 'אבל' שגוי, והמשפט כולו הוא משפט ייחוד.
"אנטיוכוס ציווה להעניש את היהודים עונשים קשים, אך, היהודים בחרו למות במקום לאכול בשר חזיר, או לחלל את השבת ולהשתחוות לפסלים." – הפסיק אחרי המילה 'אך' שגוי.
"בימים ההם חי לו בכפר מודיעין מתיתיהו הכוהן החשמונאי… ישבו מתיתיהו ומשפחתו על אדמתם והיו חורשים אותה, זורעים וקוצרים את תבואתם" – בשביל מה ללמד את הילדים את הסרבול הלשוני הכרוך בצירוף 'חי לו', מדוע לא להסתפק ב'חי'? ובשביל מה הילדים צריכים ללמוד את הסרבול 'והיו חורשים אותה', מין ניסיון נפתל לייצר זמן הווה ממושך בעברית, החסרה אותו, בתוספת כינוי הגוף 'אותה'?
ומה דעתכם על הצירוף "הַחֲצֵרוֹת הָעֲזוּבִים"?- 'חצר' בעברית היא נקבה. לכן, התואר צריך להיות 'הַחֲצֵרוֹת הָעֲזוּבוֹת'. השיבוש הזה מעיד, שכותב.ת הטקסט הזה מהדר.ת בלשונו.ה עד כדי שיבושה כליל. מדוע הילדים צריכים ללמוד ממנו.ה את הצירוף הנלעג הזה, האופייני, אגב, לטקסטים שנכתבים על ידי חסידים מחסידות ברסלב, למשל, בחוברות שהם מוציאים לאור מדברי הרב, ומעוד חסידויות? את מי בכלל העסיק משרד החינוך בכתיבת הטקסטים האלה!?
והנה אוסף של משפטי ייחוד, שבכולם הפועל הוקדם לעושה הפעולה, ללא שום צורך מלבד הידור לשוני וסרבול לשוני: "ציווה שליחו של המלך", "ראה שליחו של המלך שאינם שומעים לקולו וציווה", "לא הספיקו חייליו של אנטיוכוס", "אנשי חייל היו כולם ולא פחדו", "עצם מתיתיהו את עיניו ומת", "עמדו היהודים המנצחים" ,"אחיי הגיבורים! לא ליילל אנו צריכים, אלא, להודות ולהתפלל" "טיהרו הלוחמים" וגולת הכותרת – "היה השמן המועט דולק והולך שמונה ימים ושמונה לילות." בשביל מה התחביר הארכאי הזה, 'היה דולק והולך'? איך ילד בכיתה ד' אמור בכלל להבין את הצירוף 'דולק והולך'? מה, שמן יכול ללכת? שוב, סרבול בניסיון ליצור זמן הווה ממושך בשפה העברית, החסרה אותו.
וכבר אינני מדבר על המסרים המועברים בטקסט. כותרתו היא 'חג חנוכה – הסיפור ההיסטורי', וכולו שיר הלל ושבח לגבורת החשמונאים. אין בו אזכור ולו במלה לעובדה, שהאוטונומיה היהודית של ממלכת בית חשמונאי הסתיימה בחורבן בית שני, ודאי שלא ניסיון ללמד את הילדים יכולת היקש היסטורית. למשל, מה קורה לעם כבוש, מדוע הוא מתקומם, וכיצד כול כיבוש נדון להסתיים לבסוף באסונה של האומה הכובשת.
כמו שמספרת נורית בפינתה, המובאת כאן במלואה, הצרה עם הטקסטים שמשרד החינוך מחלק למוריו היא, שהם מנוקדים בנקדן אוטומטי. אבל הנקדן האוטומטי מזהה נכון רק כ 60% מן המלים העבריות, בשל הטיות הפעלים והמלים, ושוגה בניקוד של כ 40% מהן. לפי ויקיפדיה, נקדן טקסט הייתה תוכנת ניקוד אוטומטית שפותחה בשנת 1996 על ידי המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), כחלק מפרויקט "רב מילים" לניתוח צורני ממוחשב של השפה העברית, המאפשרת זיהוי של רוב המילים בעברית בנטיות שונות, כינויים ואותיות שימוש. הפרויקט בוצע בראשותו של פרופסור יעקב שויקה.
תוכנת נקדן-טקסט, שהייתה תוסף למעבד התמלילים וורד, מאפשרת לנקד ממילה בודדת ועד מסמך מלא באופן אוטומטי, תוך שהיא בוחרת, במקרה של כמה אפשרויות, את המילה השכיחה ביותר והמתאימה ביותר להקשר. לתוכנה זו גם אשף ניקוד ידני, שאפשר לבחור מתוך רשימת מילים מנוקדות, ולנקד מילים באופן חופשי ובקלות. התוכנה זכתה בפרס איל"א ליישומי מחשב.
בתוכנה זו יש מנגנון ניתוח צורני ופירוק למרכיבים של המילה, בשם "מלי"ם", כך שברשימת המילים המנוקדות ניתן לעשות אבחנה בין שתי מילים זהות שמנוקדות באופן שונה זו מזו; כך למשל, כאשר המנקד נתקל במילה וכשמחברותיכם, הוא יודע האם הוא רוצה את הניקוד של ו + כאשר + מ + החברות שלכם (רבים), או את הניקוד של אם ו + כאשר + המחברות שלכם. אבל בטקסט שיש בו 102 מילים, יש כתריסר טעויות מובהקות (מודגשות) ועוד כמה מילים לא מזוהות. זאת, מכיוון שבכל הנוגע לזיהוי מורפו-סינטקטי התכנה איננה מושלמת כלל. הטעויות בה נובעות מניקודים אפשריים אך לא נכונים בהקשר הנתון.
ועל כך יש לי סיפור קטן.
בראשית שנות השמונים, כאשר פיתח פרופ' יעקב שוויקה את הנקדן, חיפש א.נשים שיעבדו עמו, ופרסם מודעה לגיוס כוח אדם. אני הייתי אז משורר צעיר, סטודנט לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וגם סגן עורך הדף לספרות בעיתון 'על המשמר.' פרנסתי לא הייתה מצויה, ולכן קפצתי על המציאה. באתי לכנס שארגן הפרופסור שוויקה באוניברסיטת תל אביב, ובו הציג את התכנה שהמציא.
האולם בבניין גילמן היה מלא מפה לפה בדורשי עבודה כמוני. אל הבמה נכנס איש נמוך קומה. הוא הסביר שזיכרון המחשב מוגבל בנפחו, ולכן, כדי להכיל את כול מרחבי הלשון העברית בתכנה שהמציא, הצטרך ליטול החלטה גורפת – לא לכלול במאגר המלים של התכנה שלו את כול המשמעויות של העברית מלשון המשנה והתלמוד והמדרשים (כמדומני אלה הדברים שפירט. עברו מאז בכול זאת ארבעים שנים).
רק שמעתי זאת, קפצתי על רגליי מקצה האולם.
"פושע! עבריין!" זעקתי בכול כוחותיי, "אתה תחסל כך את הלשון העברית!"
פרופ' שוויקה ז"ל, איש חובש כיפה, הביט בי נדהם. כך גם כול מי שישבו באולם באותו בוקר.
"תלמידים יתרגלו לתכנה שלך, ויאבדו רבדים שלמים של השפה העברית!" הסברתי בצעקה.
חיש-מהר ביקשו ממני לצאת מן האולם.
את העבודה לא קיבלתי.
עכשיו, מקץ ארבעים שנה, אנו עדים לתוצאה. תכנת הניקוד האוטומטי אמנם עוזרת לי מאוד בניקוד ספרי שירה שאני כותב ומוציא לאור. אבל מעולם, מעולם לא עלה על דעתי להוציא מתחת ידיי ספר שירה מנוקד בנקדן האוטומטי, מבלי שיעבור את עינו הפקוחה, החדה והחכמה של המומחה מספר אחד לניקוד במדינת ישראל, הלא הוא מר יצחק רפופורט, הנקדן הכי ותיק שמסתובב במקומותינו, ומקפיד ומשגיח על חלק ניכר מן הספרות העברית הרואה אור בניקוד. המגרעת של יצחק היא גם מעלתו הגדולה. הוא אינו עושה שימוש במחשב, ומתקן את הניקוד בעט אדום על גבי תדפיס. אחרי שהוא מסיים את עבודתו, עלי להכניס בעצמי אל המחשב את תיקוניו. אבל שכר מצווה בצידה. כך אני מבטיח, שהטקסטים היוצאים מתחת ידיי הם שלמים.
יתכבד אפוא משרד החינוך, יפנה למר יצחק רפפורט, ישמור השם על נשמתו וייתן לו 240 שנות חיים – וייתן לו לעבור על הניקוד של כול הטקסטים המשובשים, שהמשרד מחלק לתלמידי כיתות ג'-ד', למען יהיו עבריים, משמע, ידברו עברית כראוי.
ותודה לנורית קנטי, על מלאכת הקודש שלה בפינה 'דבר העורכת' בתוכניתו של רזי ברקאי, בעריכתה.
מצטרפת לקריאתך החשובה ולחלומך.
הלוואי שהייתה אוזן קשובה לזה במשרד החינוך.