"אל תיתן למיכאל תפקיד," אמרה התרפיסטית, עמה אני נפגש מדי שבוע כדי להיוועץ בה בנוגע להורותי. "אל תנסה להטרים אותו. תן לו לחוות את עצמו ביחס לאחיו התאום. אם הוא יציק לו ויחטוף ממנו הוא ילמד משהו. לא תמיד תוכל לגונן עליו. בעוד שנה שניהם יעלו לכיתה א', שם יצטרכו להתמודד עם ילדים אחרים, מבלי שתהיה שם כדי להגן עליהם. מיכאל צריך להיות מוכן לזה, והיחסים שלו עם אחיו הם ההזדמנות שלו ללמוד זאת. אתה גם צריך לזכור שאתה הורה יחיד. במשפחות אחרות לילדים יש אבא ואימא, והילדים יכולים למצוא את מקומם אצל אחד ההורים. אתה יחיד. זה משנה לגמרי את מצבו של הילד, המחפש לו מקום בתוך משפחתו."
הקשבתי לה היטב. היא תומכת בהורות שלי ומעניקה לי כוחות. אבל היא נגעה בשיחתנו הבוקר במשהו עמוק: בסירוב שלי, עד כה, להיכנס שוב למערכת יחסים אינטימית.
ביליתי את רוב חיי במערכות יחסים מונוגמיות. שנתיים עם החבר הראשון שלי, עשר שנים עם בעלי, ועוד ארבע וחצי שנים עם כול אחד מבני הזוג שבאו אחריהם. בין לבין היו לי גם מערכות יחסים מונוגמיות קצרות יותר. הייתי בן מזל. אבל לא יכולתי להישאר במערכת יחסים זמן רב מדי. איכשהוא תמיד מצאתי דרך לפורר אותן, לעשות מניפולציה שתביא את בני זוגי לכדי פרידה. אני מכיר את הטריקים לזה היטב. אבל בסופו של דבר, אני נותר עם שורה של אקסים שהם חברים טובים, ולבדי.
"אני מאמין שאם יהיה לי בן זוג זה יהיה טוב יותר גם לילדיי," מלמלתי. "זה יאפשר להם למצוא את מקומם בצורה טובה יותר בתוך המשפחה שלנו. זה גם יעמעם קצת את תחושת הבדידות שלי, יפחית מהמתח שאני חי בו וייתן לי קצת תמיכה רגשית. אבל לאינטימיות יש מחיר, כידוע, לפחות כמו לבדידות."
בזה סיימנו את פגישתנו. נשאר לי הרבה על מה לחשוב, מה לעכל ולהפנים בתוכי. אבל היום שלי היה מטורף מדי בשביל זה. הייתי חייב להוציא את המכונית מן המוסך, בו תוקנה אחרי התאונה שעברה, כמה ימים מקודם לכן, לקפוץ למכון הכושר בכרמיאל ולקנות מזון בריאות, לחם בריאות ואת חבילת עטי ה'פיילוט' האהובה עלי.
כך, אפוא, לא כתבתי מילה הבוקר.
זה נורא בשבילי. אמנם, כתבתי דפי בוקר, ואני כותב כרגע את הפוסט היומי שלי. אבל לא כתבתי מילה ברומאן הבא, וזה רע.
אין לי ברירה אלא לקבל את גבולותיי. הייתי כל כך מותש אחרי הפגישה עם התרפיסטית, שישנתי יותר מדי בצהריים והתעוררתי ב-16.01, בשעה שעלי לאסוף את הילדים מן הגן לכול היאוחר בשעה 15.45. טסתי מן הבית, הוצאתי אותם משם ומיהרתי איתם לחוות כישורית, שם הזמנתי משלוח ירקות אורגניים, שהייתי חייב לאסוף לפני ארבע, שעת הסגירה של המרכולית.
כשחזרנו הביתה דניאל ביקש לנסוע לקנות להם נעלי ספורט, ומיכאל, שהיה כול כך עייף, נרדם למשך כמעט שעתיים על הספה בסלון. בינתיים נזכרתי, ששמרתי שק נעליים שקיבלתי מאד מן האקסים שלי, שתאומיו גדלו. אז הוצאתי את השק מחלל האכסון מתחת למיטה של מיכאל, והזמנתי את דניאל לבחור לו זוג נעלי ספורט ולמדוד אותן. לשמחתי זה התאים. זה יחסוך לי מינימום 250 שקל לרכישת שני זוגות של נעלי ספורט, שתצאנה משימוש בתוך 2-3 חודשים.
מיכאל התעורר קרוב לשש בערב. אכלנו ארוחת ערב, מיכאל בחר ומדד לעצמו זוג נעלי ספורט, ואז ביקש לצאת יחד לטיול בקיבוץ.
בשמונה בערב יצאנו להלך בין בתי הקיבוץ, במשעולים הצרים, מתחת לעצים ולשיחים השרויים כבר בחושך. דניאל הפעיל את 'טודו בו' של סטטיק ובן אל בסמרטפון, השיב אותו לכיסי וכך צעדנו, מקשיבים למוסיקה האהובה עליהם ומשוחחים.
הם נכנסו למיטות רק בסביבות תשע בערב. דניאל נרדם כמעט מיד. מיכאל שכב על מיטתו, מאזין ל'ברווזון המכוער' ול'הנסיכה והצפרדע,' שסיפרתי לו. הייתי כול כך מותש, שנרדמתי על הפוף בין מיטותיהם.
קמתי ממנו, בתחושת מחויבות, רק כדי לכתוב את הפוסט הזה. אני מצטער שלא כתבתי היום שום דבר ברומאן שלי. כאבא-אמא אין לי אלא לקבל זאת, אך כסופר איני יכול לקבל זאת. אם אתם/ן רוצים/ות לעזור לי לגשר על הפער בין הורותי לבין חיי כסופר, אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי ותרכשו את אחת התמורות שאני מציע שם. זה יעזור לי מאוד. וכמובן, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
