Uncategorized

שתי פצצות בעליון.

התנגדות ושמחות אחרות (96).

     במרוצת היממה האחרונה התפוצצו שתי פצצות בבית המשפט העליון. האחת היא מאמרו המכונן של נשיא העליון לשעבר, כבוד השופט אהרן ברק,  "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה," שפורסם אמש בכתב-העת" משפט ועסקים" גיליון כח' 123 (2023). האחרת היא הודעתו של השופט יוסף אלרון, על כוונתו להתמודד על משרת נשיא בית המשפט העליון.

     מאמרו של אהרן ברק עמוק, רחב דעת וחלוצי באבחנותיו. הוא דן במגבלות המוטלות על הסמכות המכוננת הראשונית בישראל, ומקורן. בפתיח למאמרו כותב ברק: "על הסמכות המכוננת הראשונית מוטלות מגבלות. מקורן הוא בנקודת אחיזה המצויה מחוץ לחוקה. נקודת אחיזה זו היא רצון העם. בישראל מקורן של ההגבלות הוא בהכרזת העצמאות, המבטאת את ערכיה של ישראל כמדינה יהודיתודמוקרטית. כאשר הכנסת חורגת מהגרעין של מגבלות אלו, בית המשפט מוסמך להעניק סעדים חוקתיים." משמע, מר ברק טוען כבר בפתיחת מאמרו כי לבית המשפט יש סמכות להתערב בחקיקת חוקי יסוד ואף לבטלם, בשם רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בהכרזת העצמאות.

     כדי לתמוך בטענה זו, המזעזעת את אמות הסיפים, מבהיר ברק את ההבדל בין סמכות מכוננות ראשונית לבין סמכות מכוננת משנית, מסביר כי למעשה, אספת העם שהתכנסה ערב הקמת המדינה מסרה את סמכותה המכוננת לכנסת, וכי בהצהרת העצמאות ביטאה את רצון העם בהקמת מדינה יהודית ודמוקרטית. ברק מבהיר כי החוקה בישראל לא הושלמה, וכי על כן הצהרת העצמאות וחוקי היסוד שחוקקו על בסיסה הם המבטאים את רצון העם, מנתח את הצהרת העצמאות ואת מרכיביה, וקובע כי החזון המובע בה משמש ביטוי להשקפת עולמו של העם היהודי ולמגמותיהם של מייסדי המדינה.

     "עקרונות היסוד של הכרזת העמצאות – 'חזון העם' ו'האני מאמין שלו' – הם העקרונות של פיהם יש לפרש את היקף סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת ראשונית," כותב ברק. "זוהי נקודת האחיזה החיצונית לחוקי היסוד, שעל פיה מתפרשת סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת ראשונית." בהמשך הוא מנתח את הדנ"א של האספה המכוננת הראשונית, הנגזר מהכרזת העצמאות, וכותב: "יש לקבוע כי הכנסת כסמכות מכוננת ראשונית אינה מוסמכת לחרוג מתפיסת היסוד, כי ערכיה הגרעיניים של ישראל הם ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית."

     בסיום מאמרו קובע ברק, כי "בית המשפט הוא המוסד המוסמך לקבוע באופן מחייב כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת הראשונית," מבהיר ומתריע: "זו לא רק רשותו של בית המשפט. זו גם חובתו. בית המשפט אינו רשאי להשתחרר ממנה. אל לו לבית המשפט להפוך את רצון העם לאות מתה." ואם רוצה העם לשנות את ביטוי רצונו, אומר ברק, עליו לכתוב הצהרת עצמאות חדשה, אלא שאז תתכונן ותיגזר מתוכה מדינה אחרת לגמרי מזו שנוסדה ב-1948 כמדינה יהודית דמוקרטית.

     פרסום מאמרו בכתב-עת מקצועי יוקרתי בעת הזאת אינו דבר של מה בכך. ערב שבתו של ההרכב המורחב של בית המשפט העליון על עתירות הנבצרות, ביטול עילת הסבירות וניגוד העניינים, הרי שמדובר בפצצה של ממש. ניכר במאמר כי כתיבתו ארכה זמן רב, הוא מתפלמס בו עם דעות לכאן ולכאן ועם פסיקות קודמיו, וטווה בתוך כך לא רק אבחנות חלוציות בדבר טבעה של הסמכות המכוננת הראשונית, אלא גם תובע מבית המשפט דהיום למלא את תפקידו כמגינה של מדינת ישראל.

     מול זה הגיע היום הודעתו של השופט יוסף אלרון לשר המשפטים יריב לוין ולנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, על החלטתו להתמודד על משרת נשיא בית המשפט העליון. "הריני להודיעכם כי אני מציג את מועמדותי לכהונת נשיא בית המשפט העליון הבא", כתב השופט אלרון. הגשת מועמדותו של אלרון היא צעד חסר תקדים, העומד בניגוד לשיטת הסניוריטי, משום שהשופט אלרון אינו הוותיק מבין השופטים. הוותיק ביניהם הוא השופט יצחק עמית. מתברר כי בין שני השופטים ישנה יריבות מרה, הנעוצה עוד בתקופת כהונתם כשופטי בית המשפט המחוזי בחיפה, וכי יחסים עכורים שוררים בין השופט אלרון לבין חבריו בבית המשפט העליון.

     אבל הכרזתו על ההתמודדות אינה תמימה. אדם אינו מכריז על עצמו כמועמד לנשיאות בית המשפט העליון בשעה שעצם שאלה ההרכב של ועדת השופטים ועצם השאלה של כינוסה עומדים במרכזו של סירוב מצד שר המשפטים ושל דיון משפטי. אלרון לא היה מגיש מועמדות לולא היה יודע שהשר יתמוך בה, לפי שעצם יציאתו נגד שיטת הסניוריטי עתידה לקלוע אותו למשבר ביחסיו עם שאר חבריו וחברותיו בבית המשפט העליון. 

    מכאן, שהשופט אלרון, אם מתוך רצונו לנקום בשופט עמית ואם מתוך רצונו להשתרר על חבריו, נתן עצמו בידי שר המשפטים ככלי למימוש אחד העיקרים של ההפיכה המשטרית שהוא מקדם – ביטול שיטת הסניוריטי.

     מרגע ששר המשפטים והממשלה דרכו יוכלו לקבוע את זהותו של נשיא בית המשפט העליון מערכת המשפט תיפול לידיהם. המבצר יקרוס. שכן, כפי שאבחן מיד חברי און עזריאל, ב'דמוקרטים', נשיא בית המשפט העליון הוא שיקבע, מי יהיו שלושת השופטים שישבו בוועדה לבחירת שופטים, מי יישב בכל הרכב ובכל עתירה, מי יישב בערעור שיגיש הנאשם בנימין נתניהו על פסק דינו, והוא גם מי שימנה שופטים זמניים, יקבע מי יהיה יו"ר ועדת הבחירות, ועוד.

     עצם ההכרזה הזאת, קריאת תיגר על שיטת הסניוריטי ועל מערכת המשפט, וכול המשתמע ממנה בימים אלה של הפיכה משטרית, מבהירה באופן חד-משמעי, שהשופט יוסף אלרון אינו ראוי לתפקידו. זאת, עוד לפני ההידרשות לקשר שלו לפרשת אפי נווה, ולתהייה האם קודם לכאורה לתפקידו כשופט על ידי אפי נווה בתמורה לשינוי הקריטריונים בבחינות ההסמכה ללשכת עורכי הדין, כפי שטוענים אחרים.

     אם רק שמים זה מול זה את כבוד השופט אהרן ברק, במאמרו המכונן, מול השופט יוסף אלרון, שסובביו בבית המשפט מתארים אותו כאדם קשה, לכל הפחות, וכאיש מדנים, ברור כי שתי פצצות נחתו ביממה האחרונה על בית המשפט העליון. מצד אחד, מאמרו של ברק, התובע מן ההרכב למלא את ייעודו ההיסטורי, ומצד שני קריאת התיגר של אלרון על המערכת, בראשה הוא מבקש לעמוד.

_ _ _ _ _

הכותב הוא בנו של נשיא בתי המשפט לנוער בדימוס, השופט אברהם שיינפלד.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button